שעת הש.

הסופשבוע היה אחלה מלבד כאב ראש טורדני שהתיישב עליי משבת בבוקר ועדיין לא עזב. שתיתי יותר מידי שזה תמיד מביך אותי אפילו כשאין סיבה, עוד מהיום של המסיבה ההיא לפני שמונה שנים שבה, ובכן, התפשטתי. גם אכלתי יותר מידי אבל זה כבר בנוהל, אני חושבת שכל השבוע אני כזאת בסדר רק כדי לשבור את כל הכלים בסופש, ובגלל זה אני לא מצליחה לרדת במשקל אפילו עם כל הספורט. ואני מעודדת את זה, שלא יובן לא נכון, צריך להיות רעים, פשוט במקום שיום חמישי עד שבת יהיה מבוסס על שתייה חסרת אחריות והעמסת פחמימות אני צריכה להגביל את זה ליום אחד, יום פינוק.

אצל ההורים היה קצר אבל באשמתי, רוב הזמן פשוט ישנתי, חוץ מפעמיים שאמא העירה אותי כדי להגיד שהיא רוצה נכד ופעם אחת שהיא העירה אותי ללכת לעבודה, אבל קיבלתי ממנה דיזל חמוד שאני מקווה שיעלה עליי ומלא אוכלים הביתה. גם זכרתי לקחת איתי לעבודה את "אדון החצר" שאני קוראת כרגע ומרוצה ממנו מאוד, בינתיים זה על ילד באיזו עיירת טריילר טראש בארה"ב, כלומר החומר ממנו עשויות תכניות ריאליטי. מצוין.

כנראה חוזרים ללימודים השבוע מה שמבטיח לי שבוע עמוס לחלוטין. טפוי. לפחות יש ספיידרמן שלוש.

לתוהים מהתגובות (אמא?) - מצבי הרומנטי עדיין סוליקו. איכשהו כשדברים מגיעים לתכלס אני חומקת או שחומקים לי. אם אני עושה וינוגרד לעצמי עולה בבירור שאני לא ממש טובה בלהיות בזוגיות רצינית, כנראה בגלל זה גם מעולם לא הייתי (או שהסיבתיות הפוכה? ממש ביצית ותרנגולת). המומחיות הגדולה שלי (מלבד לשבת בטעות על קליפסים) היא להיות לבד ולדבר על כמה זה מבאס. כל קשר שהיה לי הרסתי ביד חזקה ובזרועה נטויה, או שבעיניים פקוחות נכנסתי לדברים שלא היה לי סיכוי בהם או להם בי. תמיד האשמתי את עצמי שאני מכניסה את תלתליי הענוגים למיטות חולות, אבל אולי אני צריכה להכיר בכך שעל הדרך המיטה שלי חטפה איזו צננת בעצמה (ושגם לעולם לא יהיו לי תלתלים, לעזאזל).

אבל התירוצים נגמרו לי ויחד איתם החשק להתלונן על עצמי או על אחרים (טוב נו, על אחרים יש). אני לא עושה מזה דרמה כי אני לא כזאת. נדחיתי יותר מידי פעמים מכדי להתרגש מזה באופן חסר פרופורציות (לעולם לא ארצח יותר ארנבי מחמד), דחיתי יותר מידי פעמים מכדי להיכנס מזה לסטרסים (לא נעים מת מזמן), התאכזבתי מספיק פעמים מכדי לחשוב שזה סוף העולם (בתי הקברות מלאים וכו'), והתאהבתי מספיק כדי לדעת שלפעמים זה שווה את זה, את הכל.  אני מספיק זמן בסביבה בשביל לומר לעצמי שזאת אני, זה מה יש, יהיה טוב.

ועכשיו סלחוז מי, יש לי דברים לעשות.

מאי לכולם!

שלכם,

מנומנמת וכינמת,

ש.