שעת הש.

בדרך חזרה מהכושר חנכתי את האפרסק הראשון לעונה. מיד אחריו את השני. שיטוטיי הרגליים הלא נגמרים גילו לי לאחרונה את חנות העודפים של פגנקה, עליה אני מתכננת לפשוט ברגע בו תרד הויזה (עוד חמישה ימים!). האביביות המופזת והחמימות הממשמשת ובאה, גורמים לי לסלוד מכל מה שמריח כמו ג'ינס. העונה החלטתי ללכת על כיוון של חצאיות ושמלות קז'ואליות, נעימות, אביביות ומחמיאות. גם העלתי את הפוך לארון, האביב ניצח.

מלבד האפרסק לא היו יותר מידי ריגושים בשלולית חיי העכורה. נפגשתי עם חברים, שתיתי עם חברות, אכלתי פלאפל עם צ'יף, היה דייט ראשון ואחרון עם בחורון, והמשכתי לשבות בעוז אקדמאי ראוי לציון.

ביזאר השבוע – איש מבוגר באוטובוס שישב ולחש לעצמו בהיסטריה "יש לי את כל המסמכים הדרושים!" שוב ושוב עד שירדתי בתחנה שלי.

כרגיל אחרי יותר מידי מילים אני מגיעה לסיבה העיקרית לשמה נבט הפוסט השגרורי הזה, והיא כמובן – החידוש הטלויזיוני האחרון בחיי, שהפעם הוא הריאליטי טראש המזהיר "המתמודד" שמשודר שוב ביס מידי יום, וגם אליו הצלחתי להתמכר. מדובר כמובן בתכנית של סילבסטר סטאלון, בו הוא מנסה למצוא את מתאגרף העל הבא של אמריקה. ממש כמו טיירה בנקס ואורי גלר, עוד סלב האז בין שמנסה לסחוט דולר אחרון לפני שכוכבו דועך סופית.

אני מוכרחה להודות שמבין שלל השחקנים/שרירנים האוטיסטים שהיו כה נפוצים על המסך בשנות השבעים שמונים, תמיד העדפתי את סילבסטר. אמנם לארנולד שוורצנגר היה בציר משובח הרבה יותר עם זיכרון גורלי המצוין וסדרת שליחות קטלנית המופתית (השניים הראשונים לפחות), אבל זה לא היה בזכותו,  הדמות שלו הייתה מאז ומעולם נטולת כריזמה ואפילו מעט דוחה לטעמי. הדרדס האוסטרי ואן דאם מעולם לא עשה לי את זה ויתר כוכבי המשנה כדולף לונד-משהו נאצי שנגמר ב-ן למיניהם לא הצליחו להרטיט. סליי אמנם הצליח לענג רק במשחק הדמים הנהדר (ולרגש מעט ברוקי1), אבל עדיין תמיד מצאתי בו משהו מעט יותר נאה מהאחרים, אפילו עם דיבורו העילג שתמיד חשדתי שמקורו בפיגור שכלי קל.

לצורך התכנית סליי קיבץ מספר כוכבי איגרוף מבטיחים, כך לפחות נטען, שכל אחד מהם חולם על כסף ותהילה שיוציאו אותו מהטריילר בו הוא חי בפרברי שכונות העוני של לוס אנג'לס עם חמשת ילדיו ואשתו הפורטוריקנית נטולת ההשכלה ששתי המילים היחידות שהיא מסוגלת לקרוא הן "קצבת סעד".

האם הם יצליחו? אין לדעת, אם כי הייתי שמה את כספי על "לא".

התכנית מחולקת לשני חלקים, בחלק הראשון יש אתגר בו בדרך כלל צריך לרוץ שמונה מאות קילומטר, לאסוף בדרך שקי יוטה מלאים באבנים ואז להרכיב את המילה "המתמודד". את הריצה והאיסוף הם בדרך כלל עושים בשלוש דקות, עם המילה הם לרוב מסתבכים עוד חצי שעה. בחלק השני אחד ממתאגרפי האיסט קואסט בוחר אחד ממתארגפי הווסט קואסט  לקרב. בארבעת הפרקים ששודרו בינתיים זכו רק אנשים מהחוף המערבי. אין לי מושג מה זה אומר, מלבד זה שהכושים והלטינים של אל איי יותר חזקים מהכושים והלטינים של ניו יורק. ושלא תחשבו שאני גזענית, אין שם רק כושית ולטינים, יש כאלה שהם חצי כושים וחצי לטינים.

בקרבות עצמם  אני לא מבינה או מתעניינת, גם בספרים של אירווינג אני תמיד מדלגת על התיאורים האלו. לא בגלל שזה דבילי אלא בגלל שאני בחורה כמובן. אני יכולה להבין מה גברים מוצאים בזה מעבר ל"מכות זה מגניב", אבל זה יהיה יותר מידי עבודה סמינריונית במגדר להכנס לעונג האסור של הפנטזיות הומוארוטיות בחסות כאב כשר ובטוח לשימור המצ'ואיזם בלה בלה בלה, לכן אתמצת ב – תשכבו כבר!

עכשיו אני הולכת לחפש משו למנצ'ז.

פיקה לכולם!

ש.

רטוב וחם

ביצוע: ערן צור
מילים: ערן צור
לחן: יובל מסנר

רטוב וחם רטוב וחם
רטוב וחם רטוב וחם

ואז פתאום קיבלתי, אורגזמה סקסואלית
ואז פתאום נגעתי, בשרביט המנצחים
ועד לאז ראיתי, רק בתמונות של שחקנים
ואז פתאום נגעתי, באהוב של גברי, גברי

בית"ר ירדה לליגה אלף
בסוף משחק בתוך מקלחת
בית"ר ירדה לליגה אלף
וגברי ערום על השולחן

ולא איכפת לי מה אומרים
ולא איכפת לי מה הם מדברים
זה לא משנה כי לא יודעים
שהוא שלי, כולו שלי

רטוב וחם רטוב וחם
רטוב וחם רטוב וחם