שעת הש.

לאחר שחברה הבריזה לי מדרינק טנטטיבי ופניותי הנרגשות לחברות אחרות נתקלו בחומה בצורה של בוז שקט, אין מנוס מלהמלט לחיק ישרא ולחלוק מעט מחיי המשמימים.

השביתית נגוזה כאילו מעולם לא מחינו (באמת מעולם לא מחיתי, אני מהרוב הדומם) והשיבה ללימודים ביום חמישי הייתה טראומטית יותר מאי פעם. בכל מקום הסתובבו צלמים מעיתונים שונים וביקשו לצלם את הסטודנטים המוכים והממורמרים, אותי צילמו ל"הארץ" אבל לא פרסמו משום מה. כנראה שאני לא מספיק אישה חושבת כמו שהביולוגית טוענת, או לא מספיק איכותית ומכוערת כמו שוולפי טוען.

שני זוגות הנעליים החדשים שרכשתי במיטב כספה של אמא לא הביאו מזור למועקה אלא להיפך, הפכו את כפות רגליי המבהילות ממילא לסבך של חתכים ופצעים זבי דם ומעלי מוגלה, ונראות כאילו סיימתי עכשיו את כל הדרך ממדבריות אתיופיה לארץ על מרבד קסום של סרפדים ונמלי אש. הצ'יף ייעץ לשים פולידין, אבל מכיוון שהתכשיר הרפואי היחידי שיש לי בבית הוא אציטון אני חושבת שבינתיים אניח לפצעים להזדהם בשלווה עד לנמק הבלתי נמנע. מעבר לנעליים המדפרסות יצא לי להצטרף ליתר קורבנות האופנה עם שלל טוניקות וטייצים במחירים נוחים שזוכים להנעים את מלתחת שוק הכרמל האומללה שלי.

בימים האחרונים השותפה שלי בחו"ל, ככה שחתולי השטאזי הטורדניים שלה חשים בדידות ועוקבים אחרי כל צעד ושעל שלי. אני מצחצחת שיניים – הם בתוך הכיור, אני מרוקנת מאפרה – הם הופכים את הפח, אני מרביצה לאחד – השני קופץ לי על הגב. ככה זה, היא משתזפת לה באיזו טברנה ואני מקיאה כדורי פרווה.

 אם יש צדק – הביאוהו לכאן, נדפוק לו מכות.

זהו, השגתי יציאת רחמים מטל ואני הולכת להתארגן.

ניפרד בחרוזים -

ליל מנוחה וחלום

רגליי נראות כאילו הוכו בלום

ולכן אנעל קרוקס בצבע גופה

או אלך כמו נינט, יחפה.

שלכם, מנודה ולא אהודה,

שינקו.