שעת הש.

לצביקה הדר יש השנה שיטה חדשה ומתוחכמת לבדוק את רצינותם של המתמודדים. כשהוא חושד שהם לא באמת מחויבים במאה אחוז ל"כוכב נולד" (כלומר לא למדו בעל פה את כל המילים של "גן האמונה"), הוא שואל אותם את השאלה המכשילה: "עד כמה חשוב לך ועד כמה את רוצה להיות בתוכנית?". זה קצת מזכיר את השאלה המופיעה בטופס הרשמי של רשויות ההגירה האמריקניות, "האם אתה מנסה לחדור לארצות הברית על מנת להיות מעורב בפעילויות חתרניות או טרוריסטיות, או לכל מטרה בלתי חוקית אחרת? האם אתה חבר ב- או נציג של ארגון טרור כפי שזה מוגדר על ידי מזכירות המדינה האמריקנית? האם אי פעם נטלת חלק ברדיפות שהונהגו בידי ממשלת גרמניה הנאצית, או האם אי פעם השתתפת ברצח עם?" איכשהו מיקה הצליחה להתגבר על המוקש שטמן לה צביקה עם התשובה המבריקה "אני מאוד רוצה להיות בתוכנית", מה שסיפק אותו כמובן. בלוגיקה אופיינית הוא הסביר למיקה "גררת אותנו לוויכוחים מאוד גדולים", ואז אמר לה ש"ההחלטה הייתה דווקא מאוד מאוד פשוטה".

אחרי זה צביקה ניסה לשכנע את מיקה שגם מרגול מאוד אוהבת אותה, מה שנענה בהרמת גבות בלתי משתמעת לשתי פנים. לקינוח, מרגול סיכמה את יחסה למיקה בעוד אחד מהמשפטים שייכנסו למיתולוגיה: "את מאוד איכותית, את מיוחדת במינך, את ההיפך הגמור שלי, וזה מה-זה יפה". יש רגעים שאדם חכם לא צריך להוסיף דברים.

זאב, זאב. סיון גוריאלשוילי נרדמת עם נעלי בית כי היא פוחדת שעכברים יאכלו לה את הרגליים. חוץ מזה היא הגיעה לאודישן עם אינפוזיה ורגל אחת בקבר, אחרי שהותקפה בידי חיידק טורף. אם לא היינו יודעים שהיא גרה באשדוד, היינו חושבים שלימור עמר בכל זאת הלכה קצת רחוק מדי הפעם.

מרגול הבטיחה כהרגלה בקודש לעזוב את התוכנית אם סיון לא עוברת, והשופטים שהתכוונו להעביר את סיון התחילו לשקול שוב את החלטתם. בסוף הם החליטו שעל אף הדיווידנדים הברורים שתניב שליחתה של האחות הקטנה לבית גוריאלשוילי הביתה, אי אפשר לוותר על התמונות של מישל – קרוב לוודאי האיש שהפער בין החזות המאיימת שלו לבין הלב הרחב שלו הוא הגדול מכל מתמודדי "כוכב" לדורותיה – מתחבק עם אחותו ושמח בשמחתה. סיון איתנו, ושנינו בעד (ובמקרה של תום, בעיקר בגלל מישל).

מרגול ממשיכה לאיים (מימין). מישל וסיון גוריאלשוילי חוגגים בלי לדעת שזה רק איום

 נרוץ נרדוף נשיגה. את אבי אבגי שלחו הביתה כמעט בלי להקשיב לו, מה שהיה צריך לקרות כבר באודישן הראשון שלו במגרש האימונים של בית"ר. אבגי שר כאילו שהוא בפאסט פורוורד, וזו הייתה גם המהירות שבה שכחנו מקיומו.

אבי אבגי. מילא המילים, אבל לא חבל על הלחן?

מותק, הילדים התכווצו. כהן אוהבת מאוד את אליסה שפרגה, במיוחד כי היא אוהבת לאכול, אבל גם כי ווקאלית היא כל מה שלימור עמר בחיים לא תהיה. הצרידות יושבת עליה יפה, והיא סקסית ונעימה וחמה ומתוקה. הזיווג שלה לנדב קדמון היה קצת מבהיל, כי היא נראית כמו אמא שלו והתנהגה כאילו היא רוצה לאנוס אותו, אבל האמת היא שנדב די מזמין את זה. הדיאלוגים בין שניהם נלקחו היישר מסרט סאדו זול במיוחד, וגם סצינות הגיפופים בין השניים הזכירו לתום כמה סרטים בלגיים שהוא ראה בגיל 14. אבל זה כנראה עוד כלום לעומת הדואט שצפוי לנדב עם דורון רוקח.

אליסה שפרגה ונדב קדמון בתמונות שהשתיקה יפה להן. גם העיוורון נראה פתאום מבטיח 

המראה של נדב מעורר בנו זיכרונות לא נעימים מהקרנת בוקר של "הבריחה מסוביבור" בבית התפוצות, אבל מבחינה מוסיקלית הוא קצת השתפר הפעם, שזה אומר שכהן הפסיקה להקיא כשהוא בסביבה. הביצוע שלו ושל אליסה ל"מלנכולי" היה יפה, אפילו אם קשת הצליחו איכשהו להעלים את הזונות מהשיר הזה.

כרגיל, צביקה הדר ניסה לעבוד על אליסה ונדב שהם צריכים לשיר את שיר האודישנים כדי שהשופטים יחליטו מי עובר, ומרגול נקרעה מצחוק כי מאז "גברת תפתחי זה אני" של יהודה ברקן (קולנוע פריז, 1992, שני כרטיסים במחיר אחד; הסרט השני היה של פליני) היא לא ראתה הומור כה משובח.

אליסה שפרגה ונדב קדמון ממשיכים להעלות זיכרונות מהדייטים הראשונים

האיש השווה מיליונים. אין ספק, יש משהו מוזר בבועז מעודה. קודם כל, הוא נראה מדובב. הקול שלו מתכתי מדי יחסית לפה שממנו הוא בוקע, ובשילוב עם הפרצוף השעוותי הוא נראה כמו האיש הביוני. ש. נותנת לו הזדמנות כי הוא מעניין, וגם יש לו אחלה גוף. תום אהב אותו יותר באודישן הראשון, הבחירה הפעם ב"נפרדנו כך" הייתה מוזרה מאוד.

לגבי חן אהרוני, לעומת זאת, אין שמץ של פקפוק. הוא זמר איום ונורא שנשמע כמו פליט של היי פייב, ולא אמיר פיי גוטמן אלא זה שעובד בקסטרו. הדואט שלו עם יצורה בלתי מזוהה ל"אגדת השמש והירח" עשה את הבלתי אפשרי והפך את הביצוע הקאלטי של האחים אבזירוב בעונה 1 (כולל מחיאות כפיים משולהבות של בוריס סולטנוב וגיא שרפי) ליצירת מופת, אבל זה לא מנע מאוחובסקי – אחד שמזהה עוד מאור פיניה כשהוא רואה אותו – לשחרר אנחות התפעלות.

גם למעודה ולאהרוני הודיעו שרק אחד מהם יעלה לנבחרת, וגם הפעם "הפתיעו" אותם והעלו את שניהם, כשבדרך מוסיפים עוד מקום לנבחרת, מה שקורה אחת לשלוש דקות בשלב האודישנים. אבל לא נורא, נבחרת גדולה זה טוב, כי יש יותר אנשים להעיף.

בועז מעודה (מימין) וחן אהרוני (משמאל). משום מה, על שניהם הטקסט לא יושב טוב