שעת הש.

השבוע השני של "כוכב נולד" האמיתית התחיל עם השפלה קולקטיבית של המתמודדים על ידי שירת "גן האמונה". מארינה שכחה את הקסילופון בבית. אחרי זה צביקה הדר, בז'קט ומתחתיו חולצת פסים ממיטב אופנת אושוויץ, הציג את המתמודדים והשופטים והכריז שהחל מהשבוע הבא כולם יופיעו ביום שישי בדואטים (לא כולל השופטים, או כך לפחות אנחנו מקווים). היינו שואלים מה יקרה עם בועז מעודה ודניאל בן חיים, אבל אנחנו לא מודאגים, הם בטח ילכו לרגל לאולפנים ובכך יפתרו את כל הבעיות כמו דוד סלם בשעתו, כי סתם לעמוד על במה עתירת חשמל ולשיר לעיניהם של מיליון צופים מחללי שבת זו מצווה, ו"כוכב נולד" דוחה שבת.

ומשלב פיקוח נעבור לשלב קיפוח נפש, או בעברית צחה: השירים והביקורות:

שלומי בראל, "גלי" (נועם קניאל)

ש. כהן: בלי גיטרה, שלומי הוא לא יותר מילד יפה שמזמזם נחמד. השיר מעפן לטעמי עוד משחר קיומו, והבחירה בו משעממת וצפויה עוד יותר מדורון רוקח בשיר של בועז שרעבי, מלימור עמר בשיר של ארקדי דוכין או מצביקה הדר ב"את מקנאה". שלומי חייב להחזיר את הגיטרה ליד ואת החשמל לאוויר, אחרת הוא יוחזר לנמל באשדוד, ויפה שעה אחת קודם.

תום: שלומי בחר בשיר כי יש בו "טיפה עצבות וטיפה שמחה, כמוני". האנשים האלה כל כך עמוקים שזה פשוט כואב. הוא הגיע עם חולצת בית ספר ונתן ביצוע שמתאים לפסטיבל שירי ילדים, אבל שום דבר ששווה לכתוב עליו יותר מהשורה הזאת. אז לשם שינוי אני לא אכתוב. הלאה.

השופטים, כרגיל, הפליגו במחמאות חסרות פרופורציה. צדי טען שאהוד מנור היה שמח לשמוע את הביצוע (אהוד בתגובה: "אני כבר אנוח בקבר", וזו הפעם הראשונה שבה הביטוי הזה נאמר ללא טרוניה); מרגול חזרה על המחמאות הפליליות, אבל הבהירה שמדובר בפליליות "במובן הכי חמוד והכי ערסי של המילה". נראה כמה חמוד יהיה בעיניה הערס שיגנוב לה את הטסות מהסובארו. חוץ מזה מרגול למדה השנה מילה חדשה, "פריווילגיה", והיא משתמשת בה בכל משפט שני, בדרך כלל במשמעות ההפוכה לזו האמיתית (כרגיל אצלה, רק שבמקרה הזה יש לנו הרגשה שזה לא בכוונה). הפעם זה היה ב"יש לך את הפריווילגיה הזאת של פתיחת שידור", כדי לומר ששלומי סבל מכך שהוא היה צריך לשיר ראשון. הפריווילגיה כולה שלנו.

מימין: שלומי בראל בסרט "בחינת בגרות". משמאל: מרגול במראה הכי חמוד וערסי שלה 

חן אהרוני, "מגדלור" (מיקה קרני)

תום: חן התבקש לספר על הביצוע שלו משבוע שעבר וציין בצניעות ש"הייתי עם שיא הביטחון והבאתי הופעה ושואו, וזה מה שרציתי". אני אישית רציתי לתקוע לעצמי מסרגה בעין בזמן שהוא שר, אבל לא כל אחד מקבל מה שהוא רוצה. הפעם חן לקח שיר חלש של מיקה קרני (לא שזה קשה) והנפיק עוד שעמומון טרחני שנמאס קצת לפני שהתחיל ומשם הלך והידרדר. העיבוד הג'אזי דווקא היה טוב, אבל אין דרך עדינה להגיד את זה: חן הוא זמר כמו שאני מהנדס אווירונאוטיקה, ופרט לשיגור מבטים מפתים למצלמה שיש בהם כל המגנטיזם הארוטי של בני סלע, הוא חסר כישורים לחלוטין.

ש. כהן: עוד בחירה בשיר שאני לא אוהבת של יוצרת משעממת. חן הגיש את השיר כמו שרק הוא יודע – רצוף בגניחות ואנחות מיניות ובלי שמץ של חיבור לטקסט (למרות שאני יכולה לדמיין לעצמי בנות רבות בקהל שירצו להיעזר במגדלור שלו). חן מבסס אט אט את מעמדו כמורן אהרוני של העונה, וממש כמו מורן אהרוני, גם נגדו ננהל קמפיין חוצה גבולות ומגזרים.

צביקה פיק הודיע ששווה לפספס את ארוחת הערב של יום שישי בשביל חן. בהתחשב במה שמחכה לו בבית, לא היינו מתייחסים לזה כמחמאה. אוחובסקי ביקר את חן על כך שהוא חסר רגישות ועושה יותר מדי שואו אוף, אז מרגול הודיעה בפליאה: "הוא רוצה לעשות לך שואו אוף!", כי מבחינתה מדובר במשהו חיובי. במסגרת המשך היפוכי המשמעויות שלה היא גם הודיעה שחן הוא זמר "לא מוסרי" ("ואני אתן לך את הפריווילגיה להחליט אם זה חיובי או שלילי"; הפריווילגיה עדיין שלנו). יחד עם ה"פלילי" שלה, נראה שהיא לא צופה בהופעה אלא באונס קבוצתי. רק שחבל שאנחנו בתפקיד לינור אברג'יל.

חן אהרוני במבחר מבטים אופייניים. פריד אל אטרש, מאחוריך

לימור עמר, "כל הכוכבים" (דוד ד'אור)

ש. כהן: לימור החליטה שהיא לא עינתה אותנו מספיק באודישנים ולכן חזרה לשיר היחידי שהיא מכירה מהרפרטואר של ארקדי דוכין, "כל הכוכבים" (ואל תגידו שהיא מופיעה איתו ומכירה יותר. היינו בהופעה, היא לא). כהרגלה היא שרה באופן דרמטי, מלאכותי ורע. בתחילת הקטע היא טענה ש"שינינו חלק מהמילים, אתם תראו". ראינו: השינוי היה שהיא החליפה את "רוצֶה אלייך ולא יודע איך" ל"רוצָה אליך ולא יודעת איך". אני רק רציתי שהיא תעוף. לא אכפת לי איך.

תום: בשבוע שעבר מישהו בהפקה של "כוכב" ניסה לייצר דרמה מלאכותית ו"הדליף" את תוצאות ההצבעה של השבוע הראשון ל"מעריב". הנתונים שהודלפו, שעל פיהם עמר הייתה במקום טוב באמצע, היו כמובן שקריים לחלוטין וניסו להמשיך את מסע ההונאה הגדול שיגרום לנו לחשוב שמישהו עדיין רוצה לשמוע אותה שרה. השבוע הבלוף נחשף, כשעמר עפה אחרי עוד ביצוע פארודי שבמהלכו אפילו היא התחילה להתפוצץ מצחוק מעצמה (עדויות מצולמות כאן למטה). הנחמה היחידה שהייתה טמונה במופע הצווחות והאנקות הזה ("דו די דו די דו, דו, דו, אהה, אהה, אהה, אה, אה") הייתה הידיעה הבטוחה שאין אדם שפוי אחד שיצביע לה אחריו. ולמעשה, שפיות אינה קריטריון; אין אדם אחד, נקודה, וטוב שכך.

מימין: לימור עמר מנסה לשמור על ארשת פנים רצינית. משמאל: נכשלת, כרגיל

השופטים, בפעם הראשונה העונה, לא התלהבו, כנראה כי להם הודלפו התוצאות האמיתיות משבוע שעבר והם הבינו שעדיף להם לא להתבזות. אוחובסקי ומרגול "ריכלו קצת" בזמן ההופעה (מה שמסביר את המחמאות שלהם לחן אהרוני; הם בכלל לא מקשיבים), ואיכשהו הצליחו לצאת מהריכולים האלה עם המסקנות הסותרות שעמר הייתה "לאה" (גל) ו"נתנה יותר מדי בראש" (מרגול). צדי, שלא נמצא במעגל הריכולים כי הוא פריק שואו מהלך, התלונן על חוסר נשמה. אנחנו, אחרי שעמר עפה, כבר לא מתלוננים על שום דבר.

נדב קדמון, "הדרכים הידועות" (שלום חנוך)

ש. כהן: נדב עדיין כל כך מתרגש מהעובדה שהוא התקבל לנבחרת שהוא לא מפסיק לנתח את הפלא, ואפשר להבין אותו. אחרי "ככלות הכל והתמונה", שתיאר את רגעי התהילה, השבוע הוא המשיך בקו הערס-פואטי-מטא-כוכב-נולדי עם "הדרכים הידועות". לשמחתי מראה הפג החולני שלו הולך ומשתפר עם סטיילינג נכון, אבל הביצוע היה כל כך משעמם שעד עכשיו אני בקוֹמה.

תום: נדב בוחר שירים מצוין, וב"כוכב נולד" של השנה זה לא מעט. למרות שבביצוע השבוע באמת היה משהו קצת משעמם, נדב מזדחל לאטו מהמחנה של אלה שאני אדיש כלפיהם למחנה של אלה שאני מתייחס אליהם באהדה, בתקווה שבאיזשהו שלב היכולת שלו לבצע שירים תדביק את היכולת שלו לבחור אותם, או שהעונה תיגמר, מה שיבוא קודם.

צדי וצביקה העירו לנדב שהוא נראה מבוהל מדי (כל דבר ששוקל פחות מ-40 קילו נראה מבוהל. אתה חייב לפחד כשאתה בתחתית שרשרת המזון, זה פונקציונלי מבחינה אבולוציונית). מרגול המשיכה עם האקרובטיקה המילולית וטענה ש"לא הייתה דינמיקה". אנחנו חושבים שהיא התכוונה לדינמיות, אבל זו מרגול אז אנחנו לא בטוחים, ומאחר שהמשפט שבא להסביר את העדר הדינמיקה אמר שנדב "נבח את השיר", אז האמת היא שפשוט אין לנו מושג מה היא רצתה. אוחובסקי החליט שכאן נפתח הערב. הוא כנראה פותח משהו בהפסקות הפרסומות (את חן?), כי על פי כל קריטריון אובייקטיבי ההחלטות שלו לגבי פתיחה הן שרירותיות בערך כמו הבחירות הלקסיקליות של מרגול.

מימין: נדב קדמון מפהק. משמאל: אוחובסקי מסביר למרגול דינמיקה מהי

מארינה מקסימיליאן בלומין, "חלומות של אתמול" (רוחמה רז/אייל גולן)

מארינה סיפרה שהיא שאבה הרבה סיפוק ונחת מהתוכנית שעברה. אנחנו נשאב הרבה סיפוק ונחת מלהכניס לה בוקס, אבל זה רק אנחנו. הפעם, כך מארינה החליטה, חשוב לה להדגיש את הפנים והעיניים בפריים. זה מסביר כנראה את החולד המת שהיה תלוי לה על העורף.

תום: מארינה הגיעה לתוכנית עם תדמית של יוצרת אלטרנטיבית צעירה ואיכותית. הביצועים המיושנים שלה והמראה הדודתי נתפסו לפיכך כמין הפוך-על-הפוך מגניב. משבוע לשבוע, כשמארינה חוזרת אחורה במנהרת הזמן ומצליחה לייצר ביצועים עבשים יותר ויותר, מתברר שהטעות הייתה כנראה כבר בשלב התדמית. אם מארינה בונה על קולות הסבתות בנות התשעים פלוס, חובבות פרנק סינטרה ו"כוכב נולד", שיש להן גישה לאינטרנט, היא בכיוון הנכון. אם לא, עדיף לה להפסיק ומהר עם ההגשה המצועצעת והמעצבנת, עם תנועות הידיים שגורמות לנו להרגיש שנחש חלקלק מטפס לנו על הרגל, ועם הניסיון המתמיד ללמד אותנו איך השיר צריך להישמע. אנחנו אולי לא חכמים כמוה, אבל אנחנו יודעים שהוא לא אמור להישמע כמו תאונת רכבת.

ש. כהן: סוס מנצח לא מחליפים, גם אם הוא סוס מת. מארינה חזרה על השטיקים של תנועות הידיים וההמהומים הרוסיים, הפעם זה כבר היה צפוי. הביצוע היה לא רע, אבל לא מרטיט או מברווז, ואני מקווה שהיא וואן טריק פוני (גם כן מת) שיימאס מהר על הצופים כדי שנוכל להיפטר ממנה.

השופטים כרגיל התלהבו, כנראה כי מארינה מנעימה את זמנם בבית האבות במשך שאר ימות השבוע. מרגול הודיעה שכואב לה הגוף מהביצוע (זה לא הביצוע, זה הראומטיזם), אבל אפילו היא הודתה שזה קצת אולד פשיונד, ואם מרגול אומרת שאתה אולד פשיונד, כנראה באמת הגיע הזמן לתלות את הנעליים (ובאותה הזדמנות גם את מארינה). גם צדי, עוד מומחה למוסיקה צעירה, עכשווית ובועטת, התלהב כצפוי. "אנחנו תמיד משתמשים במילה הזאת, אִינְטְרֶפֶּטַצִיָה", הוא הסביר. "אנחנו כל הזמן אומרים, זאת אִינְטְרֶפֶּטַצִיָה טובה, פה יש אִינְטְרֶפֶּטַצִיָה". אולי כדאי שקודם הוא ילמד לבטא את המילה נכון, וגם להוסיף לה את הר' שחסרה לה, לפני שהוא משתמש בה כל כך הרבה. 

אוחובסקי היה היחיד ששמר לשם שינוי על שפיות ואמר, ובצדק, שזה נשמע קצת כמו בית מלון. הוא רק שכח לציין שזה הוטל קליפורניה.

מרינה במבחר תנועות יד מרשימות. במילותיה של סיון ויסמן, "זה לא נחמד לענג את עצמך"

אורן כדורי, "ילדונת" (עוזי פוקס)

אורן החליט להשתפר בעקבות הביקורות בשבוע שעבר ולתקן את ההעמדה והביטחון. הביקורת של השופטים בכלל הייתה שהוא שר בלי רגש, אבל יש כנראה גבול לכמה שבובת קן יכולה לעשות.

ש. כהן: הבחירה ב"ילדונת", על שום הכינוי שלו בבית הספר, המשיכה את מגמת הביאוס שספגתי מהשירים השבוע. החולצה הצהובה התאימה לו למרבה הזוועה לשיניים, משהו שכדאי לו לתקן בהתחשב בכך שאין לו הרבה על מה לסמוך פרט לפרצוף שלו שקוסם לילדות.

אורן היה עסוק בתחת של עצמו ובניסיון להישיר מבט סקסי למצלמה. הוא לא התייחס לשיר או חס וחלילה לקהל, וככה זה גם יצא. הזיופים הנוראיים והפלסטיות הפכו את השיר לביצוע המחריד ביותר של הערב. כן, אפילו יותר משל לימור עמר.

תום: מה האיש הזה עושה בטלוויזיה שלי? מה האיש הזה עושה בנבחרת של "כוכב נולד"? מי אמר לאיש הזה שהוא יודע לשיר? מי אמר לאיש הזה ללבוש חולצה בצבע צהוב פסטל עם עניבה כחולה וז'קט לבן? מי אמר לאיש הזה לשיר את "ילדונת"? איפה בוריס סולטנוב כשצריך אותו? למה הוא ממחיז את השיר? הוא חושב שהוא ג'קו? כמה אמהות הרחיקו את הילדות שלהן מהטלוויזיה במהלך השיר הזה? לכל השאלות האלה אין לי תשובה. למזלי, אני די משוכנע שאצטרך לשאול אותן ודומות להן רק עוד שבוע אחד.

צדי אמר שאורן משתדל יותר מדי, גל אמר שאורן עוד לא שולט בכלי שלו לגמרי (שייקח דוגמא מהמגדלור של חן), מרגול אמרה שהיא "חושבת שאני אתמוך בשני צדי הרמפה", וצביקה המליץ לאורן לחשוב "מי אתה ומה אתה" לפני שהוא עולה לשיר. לא בטוח שזה כדאי, כי המחשבות האקזיסטנציאליסטיות האלה עוד עלולות להוביל אותו למסקנה שהוא זמר מחורבן שהגיע לתוכנית בפוקס.

אורן כדורי בלוק מכבי תל אביב, מודל 88'. זו הפעם האחרונה שבה תראו תמונה שלו  

מרים טוקאן, "הדרך אל הכפר" (רבקה זוהר)

תום: הסיפור של  "הדרך אל הכפר" הוא סיפור מדהים. יורם טהרלב כתב את השיר עבור רבקה זוהר, כדי שתחזור לארץ ותשיר אותו בפסטיגל, אחרי שנורית הירש (שהלחינה) פגשה את רבקה בניו יורק אחרי שהתמכרה לסמים. טהרלב ידע שזוהר היא נצר למשפחת זנאתי, המשפחה היהודית היחידה שהתגוררה ברציפות בכפר הערבי פקיעין מאז המרד היהודי הגדול בשנת 70 לספירה ועד למרד הערבי הגדול בשנת 1936, והשתמש במידע הזה כבסיס לשיר, המספר על רצונה לחזור אל הכפר הזה, שהוא כמובן גם המולדת הזו. כמו כל כך הרבה שירים של טהרלב, "הדרך אל הכפר" משלב באופן מבריק בין האישי והלאומי: זהו שיר על שיבה אישית, בו בזמן שהוא שיר על שיבה קולקטיבית של עם למולדתו. כמו כל שירי המולדת מהסוג הזה, מטרתו העיקרית היא פוליטית: ניכוס הארץ והאדמה על בסיס העלמתם ונישולם של תושביה הערבים ממנה. אלה אינם נמצאים בכפר שאליו רוצה רבקה לחזור, וכאילו לא היו בו מעולם.

יש רק פרט אחד בעייתי בסיפור הזה: לרבקה זוהר אין שום קשר לפקיעין, ומשפחת זנאתי שלה איננה משפחת זנאתי מפקיעין. המשפחה של זוהר הגיעה ממרוקו במאה ה-19, ורבקה גדלה בכלל בעכו. הסיפור על פקיעין הוא המצאה של אברהם דשא-פשנל, שזיהה את הפוטנציאל המסחרי הלאומ(נ)י שלו. רבקה, כמובן, לא טרחה לתקן אותו. השיבה של רבקה זוהר אל הכפר היא שיבה מדומיינת, צינית, מניפולטיבית ושקרית. בדיוק כמו השיבה הלאומית, בדיוק כמו העלמתם מהתודעה של אלה שלא היו צריכים לשוב אל הכפר, כי תמיד היו בו.

הבחירה לתת למרים טוקאן לשיר את השיר הזה היא אחת משתיים: הברקה גאונית וחתרנית, המאפשרת לה לנכס מחדש את שנגזל ממנה בדרכי רמייה, או התפלקות גאונית מקרית של מישהו ב"כוכב" שחיפש שיר בשביל הערבייה שכולל את המילה "כפר" והיה חכם מספיק כדי להבין ש"שנינו מאותו הכפר" לא כל כך מתאים. אני מעדיף לחשוב שהאפשרות הראשונה היא הנכונה, אפילו אם באופן רציונלי אני מבין שאני כנראה טועה.

ומרים? היא שרה נפלא. כמה כאב, כמה רגישות, כמה יופי. וכמה עוצמה יש ברגע הזה שבו היא משפילה מבט, מנמיכה את הטון ספק במכוון ספק כרפקלס, ומוציאה מפיה את המילים "כמו נוגעת בארץ ישראל", נושאת על כתפיה את כל המטען הזה שלא ביקשה אותו מעולם אבל שאסור להתכחש אליו. בשביל הרגע הזה שווה לסבול עונה שלמה של "כוכב נולד".

ש. כהן: תעזבו שנייה את תום בצד, הוא לקח משהו לא טוב.

מרים בחרה את "הדרך אל הכפר" כי היא הרגישה נוסטלגיה לילדות בכפר ולחוויות עם סבא בהר בין העצים. אפשר כמובן להתחיל פה בסשן בדיחות גילוי עריות, אבל במקום זה אפשר לציין לטובה את ההסבה של הישראליות ב"הדרך אל הכפר" לכפר ערבי, שמכניס לשיר משהו מאוד מרגש. כבר הבהרתי שאני לא מתלהבת ממרים בכמה הזדמנויות, ואני עדיין בדעה שהיא לא מתאימה לתוכנית. מבחינה אישית – היא פשוט לא הטעם שלי, השירה שלה לא עושה לי את זה, גם לא הרטיטות בקול והתדמית המלאכית שההפקה עומלת לייחס לה. וכללית – אני לא רואה בשימוש במרים יותר מניצול ציני שלה. גם בבחירת השירים (ואני בטוחה שמכוונים אותה אליהם) וגם בסיטואציה עצמה, שמצד אחד לא יכולה (וגם לא צריכה) להיבחן מחוץ לקונטקסט של היותה ערבייה בתחרות, ומצד שני מהניסיון ליישר אותה לאותו ריבוע של יתר המתמודדים, או לפחות למצב אותה בנישת הערבייה (אבל נוצרייה) בעלת השורשים העמוקים של ביאליק ויורם טהרלב. אם מרים תעוף – זו גזענות; אם היא תזכה – אפליה מתקנת. אם יש לה משהו להגיד – גם ככה לא ייתנו לה.

השופטים, מצדם, התעלמו כמובן מהמטען הפוליטי של השיר (קרוב לוודאי כי הם לא הבינו אותו) והעדיפו לחלק למרים מחמאות מהזן המפוקפק החביב עליהם כל כך. צביקה פיק אמר שמרים מוציאה אותו מדעתו, וזה אחרי שהוא טען שאדם צריך לומר את מה שהוא חושב באופן ברור אם הוא רוצה לישון טוב בלילה; מרגול אמרה שמרים שרה כמו פלג מים שמשתכשך במורד ההר (זה בסדר, תום שר כמו מרזב חלוד עם מי ביוב במגרש החנייה), והוסיפה את השטות הקבועה שלה על "רבעי טונים", שזו הדרך שלה להוכיח שהיא מבינה במוסיקה (ותודה ל-unfocused); צדי אמר שהשירה שטוחה מדי ואין חיבור טקסטואלי, ואחרי זה הוסיף את המשפט הקבוע שלו על זה שצריך יותר להגיש את השיר; וגל אמר שהוא לא אוהב שירי משעולים אבל שמרים יצאה מזה טוב. גם כהן לא מתה על משעולים, אבל אוהבת להשתכשך עם תום בפלגי מים. ואחר כך להטביע אותו ולדרדר אותו במורד ההר.

מימין: מרים טוקאן מתפללת לבודהה. משמאל: נאלצת לשיר על "ארץ ישראל"

נדב כהן, "על הגשר הישן" (רמי קלינשטיין)

נדב בחר את "על הגשר הישן" כי "זה שיר שמדובר (כך במקור) על מישהו שהיה פעם במרכז החיים של מישהי, והיום כבר היא שכחה אותו ולה יש חיים משלה. זה אומר הרבה". זה באמת אומר הרבה, אבל מעט מאוד ממה שנדב חושב. היינו ממליצים לו ללכת לקרוא את המילים שוב, ואפילו שולחים לו כמה רמזים, אבל אנחנו לא רוצים שהוא יאמץ את התאים האפורים יותר מדי, גם ככה הם כבר די הלבינו.

נדבר השתמש בנשק המִחזוּר של שיר אודישנים מוצלח, טריק שנוסה לראשונה על ידי סקעת (שיכול היה להרשות לעצמו) ושמאיה וג'קו שמרו לשלבים מתקדמים הרבה יותר בתחרות. בשלב הזה זה קצת נואש, אבל אולי נדב יודע משהו שאנחנו לא. את לוח הכפל, נניח. 

ש. כהן: נדב ידע כנראה שרגשותיי כלפיו הצטננו והחליט להתאמץ במיוחד. האמת היא שהגירסה הזו הייתה פחות טובה מזו של האודישנים, בעיקר בגלל העיבוד השקט שלא הצליח להמריא, אבל נדב הציל מעט מכבודו האבוד ויצאתי פחות או יותר מרוצה. אין ספק שהוא כבר לא בפייבוריטים שלי לגמר, אבל הוא עוד יכול להפתיע לטובה (או מה שיותר סביר העונה – אחרים יפתיעו לרעה).

תום: הביצוע של נדב מעלה שאלה מעניינת לגבי הצורך להבין מילים של שיר כדי לבצע אותו טוב. נהוג לחשוב שזה מועיל, ויש כאלה שחושבים שזה הכרחי. הביצוע של נדב מראה שלפעמים זה לגמרי מיותר. אני מוכן להמר שאם נדב היה מבין על מה צרויה להב כתבה, הביצוע שלו היה הרבה יותר גרוע מאשר בפרשנות הסתמית והבנאלית שהוא העניק לשיר. כסתם שיר פרידה שגרתי, נדב הצליח לתת ביצוע לגמרי לא רע שניצל באופן מקסימלי את הקול שלו. עכשיו, אם הוא רק ינסה לעמוד כאילו לא תקוע לו מטאטא בתחת, ולדבר כאילו המטאטא לא מגיע לו עד למוח, יש סיכוי שהוא יישאר איתנו – אולי לא כל הדרך, אבל עוד קצת.

השופטים התרגשו מאוד מהביצוע של נדב וטענו שהוא "בוגר", לבטח הביקורת הכי לא קשורה לכלום שיצאה מפיהם השבוע. מרגול טענה שנדב קפץ שלוש שנים מאז השבוע שעבר (כשכהן הייתה קטנה היא נשארה גן). אוחובסקי החמיא לנדב על הכנת שיעורי הבית שהם נתנו לו, שזה לבטח משפט שנדב לא שמע מעולם בחיים החוץ-כוכביים שלו. צביקה פיק הביא את היציאה הגדולה שלו לשבוע זה, עם המשפט "שבוע זה המון זמן להתבגר" ואחריו הקביעה: "נפוליון כבש את כל אירופה בשבוע, פחות משבוע" (אוחובסקי: "מה אתה אומר?!"; מרגול: "וואלה?!"). בפועל זה אמנם לקח לנפוליון יותר מעשר שנים, אבל מה זה עשור או שניים בין חברים לאותה הפרעת אישיות פסיכיאטרית.

(ומה שמעניין באמת לדעת: כמה תלמידים יכתבו בבחינת הבגרות בהיסטוריה שנפוליון כבש את אירופה בפחות משבוע. וכמה מהמורים שלהם גם יהיו בטוחים שזה נכון.)

נדב כהן מדגים עמידה זקופה מהי (מימין) ובעוד מבט אינטליגנטי אופייני (משמאל)

אליסה שפרגה, "לא ידעתי שתלכי ממני" (מתי כספי/דני ליטני)

כמו נדב, גם אליסה התגלתה כמישהי שהבנת הנקרא איננה המקצוע החזק שלה. היא בחרה לנצל את דקות הראיון שניתנו לה כדי לומר שהיא לא מסכימה עם הביקורת של אוחובסקי משבוע שעבר שהיא לא הבינה מה היא שרה, "כי השיר אומר 'בצער לא רב, ביגון לא קודר', שזה התגברות על מישהו, וככה בכיף, היה טוב וטוב שהיה" (לא נגענו, בחיינו). היינו מציעים לאליסה ללכת למילון ולעיין בערך "ציניות", אבל האדמה כאן קצת רועדת מהסאלטות שחנוך לוין עושה בקבר, אז נברח לשיר שלה השבוע.

תום: אליסה היא מתוקה להפליא וגם זמרת טובה, אם כי עדיין יש משהו קצת קריפי בבחורה שנשמעת כמו דני ליטני. למזלה היא יודעת לבחור שירים שמתאימים מאוד לסגנון הדרמטי והמוחצן שלה, ובינתיים זה נשמע טוב. שרק לא תתפתה ללכת על בלדה.

ש. כהן: אליסה היא קרן האור שלי בעונה הנוראית הזו, והפכה אצלי למועמדת המועדפת לגמר. הסגנון הסקסי והבלוזי תפור עליה בול, והיא רק צריכה להיפטר מהחבר הכעור, אבל זה יבוא עם התהילה (וגם ככה נראה היה שהיא מתעניינת יותר בגיטריסט החתיך). אליסה היא אמנם אנדרדוג מהבחינה הזאת שהיא בקושי מקבלת יחס בהשוואה לשאר המתמודדים, והיא מסתדרת עם אור הזרקורים כמו מרים טוקאן עם ברוך מרזל, אבל בינתיים היא שורדת, והיא עקבית בביצועים הטובים. רק שתמשיך ככה.

השופטים התלהבו מאליסה, ואוחובסקי הוכיח שהשופטים לא זוכים לראות את הראיונות המקדימים (או שהוא לא טורח להתרכז בהם) כששיבח את אליסה על איך שהיא הצליחה להביא את עצמה לשיר של מתי כספי, בלי לשים לב לזה שהיא פשוט העתיקה את הגירסה של דני ליטני (וגם הצהירה על כך). מרגול טענה שאליסה "נבזית", שכרגיל אצלה זו מחמאה. שנינו חושבים שמרגול היא גאון יוצא דופן, וגם יש לה יופי עדין ואצילי כמו של נטלי פורטמן.

ועכשיו אתם מוזמנים לעבור לחלק השני אצל תום. ד"ש.

ואחרי זה - אפשר גם לרוץ לאיילוק  וגם לקוקסטא לביקורות סטיילינג מהממות!