שעת הש.

מבצע חופה במדבר קונטיניוז.

 קפטנ'ז בלוג נאמבר 869: דיס אר דה ווייג'ז אוף דה סטארשיפ ש. טוב די שוב פעם אני משפריצה פה חנוניות טפוי פיכס בעע.

היו לי שני דייטים.

אני ארחיב:

דייט ראשון עם עולה חדש מברית המועצות לשעבר, להלן, "הרוסי". לי כמובן המוצא ממש לא משנה ובאתי לדייט בגישה חיובית והתנהגות רגילה לחלוטין (כלומר הזמנתי וודקה זולה ושמרתי את הארנק קרוב לחזה).

הרוסי: היי מה שלומך?

אני: היי סשה (נשיקה בלחי).

הרוסי: קוראים לי יריב

אני: יבגני?

הרוסי:יריב.

אני (מרגישה מרומה): אה. אחלה. המממ. אז איפה אתה עובד?

הרוסי: באמדוקס.

אני (זיק של תקווה בעיניים): איזה יופי! מאבטח?

הרוסי: לא. תכניתן.

אני: של מגנומטרים?

הרוסי: של מחשבים.

(כוסומו).

בהמשך הערב כבר נפתחנו ופטפטנו והפסקתי לגמרי להתייחס למוצא שלו.

אני: אז אתה רואה כוכב נולד?

הרוסי: לא, ראיתי פעם אחת לפני כמה שנים, היה ביצוע שאני זוכר טוב, מי זה היה...

אני: סשה גרישקוב!

הרוסי: לא

אני: בוריס סולטנוב!

הרוסי: לא

אני: מישה קירקילין?

הרוסי: לירון לב!

אני: המממ.

אחרי זה הוא סיפר לי איך הוא הפסיק לעשן לפני שנה ומאז לא נגע בסיגריה. אני העמדתי פני מעריצה אבל בלב ידעתי שאם גם אני הייתי זוכה לחינוך סובייטי נוקשה היתה לי מספיק שליטה עצמית בשביל לעשות את זה. את זה והתעמלות קרקע אולימפית כמובן.

לאחר חצי שעה כבר למדתי כל מה שאפשר על הטמפרטורה בסיביר (מינוס חמישים זה חמים), התחלתי להדבק קצת מהמבטא שלו (קורה לי גם עם צרפתים) וגם לו די נמאס ממני.

בסך הכל היה נחמד, הוא היה רוסי כהרגלו, אני הייתי פוסטמה כהרגלי, שנינו ידענו שלא ניפגש יותר לעולם ואפילו די מרוצים מזה.

לסיכום – אצלי זה נחשב הצלחה.

דייט שני:

את דייט מספר שתיים הכרתי בסטאוט בהופעה של נעם יעקובסון והוא בחור מוזר שלא ביקש ממני את הטלפון. עד שהמספר שלי הגיע אליו, כבר קבעתי דייט עם הרוסי וטרחתי כהרגלי לדווח על זה בבלוג, אותו איתרע מזלו לקרוא (אני מרגישה מחוללת). כשהוא התקשר נוצר מצב מעט מביך בו אני קובעת דייט עם מישהו שיודע שאני דו פרצופית וכבר יש לי דייט עם מישהו אחר יום לפני.

משום מה הוא קבע איתי בחור מעופש בדרום תל אביב, לאחר שהצלחתי להגיע אליו בלי להירצח (או להחטף ולקום בבוקר בתוך אמבטיה מלאה קוביות קרח ובלי כליה), גיליתי שמדובר בכוך שורץ היפים פליטי הודו ונטולי נעליים.

 הבטתי סביבי באימה – אנשים נעים בדומייה לצלילי המהומים מדטביים, שרוואלים מכל עבר וכינים שעושות אומגה בין בעלי הראסטות. חצי מהזמן הערצתי את עצמי על כך שאני מצליחה למצוא צרור תלונות חדש כל דקה, ובחצי השני ניסיתי להתעלם מכאב חד בבטן אותו שייכתי בבטחון רב לבירה מרוססת (אחרי זה בבית התברר לי שקיבלתי מחזור, אני עדיין טוענת שהורעלתי). מעבר לזה אני אשמור על זכות השתיקה בגלל שכל מה שאומר קן בי יוזד אגיינסט מי וכו', אבל היה הרבה יותר טוב מהערב שלפני ( ובאופן כללי היה אחלה, כי בינינו, גם לשבת לבד בבית כשכל מה שיש בטלויזיה זה שידורים חוזרים של "זאב אוויר" יותר טוב מהערב שלפני), ושאין לי מושג אם יהיה משהו מעבר.

היום בערב אפגש עם חברה מחו"ל שלא ראיתי מלא שנים (חברה ישן! חברה מזמן!) במרשל או דורותי או באיזה מקום אחר באבן גבירול, ומחר – רובוטריקים.

עכשיו אני הולכת להחליף טמפון.

שלכם,

קונקרטית ודיסקרטית

ש.