שעת הש.

אחרי שמארינה סיימה לקפץ (זמנית), צביקה הדר ניסה לשווא להיחלץ מהעשן הסמיך שעטף אותו כדי לפתוח את הערב עם הגיג ציני ופופוליסטי על השבויים שלנו. מהם לפחות העונה הזו נחסכה. אחרי שסיים להודיע שאנחנו לא שוכחים את השבויים, צביקה מיהר לשכוח אותם כדי לעבור לנקודות השידור השונות בערי המתמודדים, מה שכמובן גרר סט פדיחות של חוסר סינכרון ודיליי במיטב המסורת של חלטורות בערוץ 1. צביקה הדר הודיע שאם מארינה תזכה, ראש העיר ישנה את שמה של כיכר שניצר לכיכר מקסימיליאן בלומין. בהתחשב בזה שמדובר בראש העיר שאוסר (באופן לא חוקי) על ג'קו להופיע ברמת גן כי הוא לא שירת בצבא, זה סביר בערך כמו שבועז מעודה יעברת את השם לבועז יונה כדי להפוך ליותר פופולרי. אחרי זה צביקה הבטיח ש"אנחנו עוד נחזור לרמת גן בהמשך", וכמו רוב ההבטחות שלו (או לפחות אלה שלא כוללות החלפת סדר ישיבה של השופטים), גם זו לא קוימה.

 צביקה הדר מנסה להיחלץ מהעשן. פלא שאחר כך הוא שיבח את מכבי האש?

במושב אליקים זכינו לפגוש את אסי עזר (גם אחרי שנה, צביקה עדיין מתקשה להגות את שמו), שהציג את הדודה מאירה, שהתגלתה כמובן כאמירה. טוב, לא קל ללמוד שם אחד בשנה. עזר גם הבטיח לאכול ג'חנון על כל אלף קולות שבועז מקבל, מה שאומר שהוא נאלץ לאכול לפחות 450. אצל כהן זה נקרא נשנוש קל.

את השופטים בחרו להטביע בכנרת, פנטזיה שלנו מתחילת העונה, והגלו אותם לעמדת שיפוט שממנה הם לא הצליחו להפריע יותר מדי. זו הייתה אחת מנקודות האור של הערב. בעצם, זו הייתה נקודת האור של הערב.

אחרי שעה וחצי של קשקושים, צביקה הדר הודיע פתאום לתדהמת כולם ש"אנחנו מתחילים!", ואז עברנו סוף סוף לשירים. כל מתמודד התבקש לבצע שני שירים: אחד שהוא בחר בעצמו, ואז נאלץ להחליף כי הוא לא מצא חן בעיני ההפקה, ואחד שהמפיקים בחרו עבורו אחרי שהם התבאסו מהדברים ההזויים שהם החליטו לשיר ושהם לא נתנו להם לשיר בכל מקרה.  

זה לא הולך להיות קצר גם ככה, אז יאללה, לעבודה ולמלאכה!

מארינה מקסימיליאן בלומין, "ואתם רוקדים" (דורי בן זאב)

המשימה של מארינה הייתה כפי הנראה המאתגרת ביותר וכללה ריקוד עם להקת מיומנה, שזה אומר הרבה קואורדינציה מהסוג שאנחנו יכולים רק לחלום עליו.

ש. כהן: מארינה, לאכזבתי, נתנה את הקטע המוצלח ביותר הערב. המראה הקובבי שלה מטעה: היא זזה מצוין, נראתה טוב והייתה מלאה באנרגיות. השירה המעצבנת שלה התאימה לשואו הגרנדיוזי, והיא פתחה את הגמר בצורה כל כך מושלמת שהשאר היה אנטי-קליימקס מנומנם. מעבר לכמויות הזיעה, שגרמו לה להיראות כמו מישהי שתזדקק לעירוי שנייה אחרי ההופעה, נראה היה שהיא באמת נהנית. גם אני ניסיתי ליהנות, אבל זה קצת קשה כשיש בסביבה משאבת כיף כמו תום.

מארינה בפוזה אופיינית. תכף תראו עד כמה היא הייתה אופיינית

תום: עד עכשיו לא הבנתי מה בדיוק הייתה המשימה של מארינה. נכון, היא קפצצה על הבמה עם עוויתות ופרכוסים אפילפטיים משונים בידיים וברגליים, בעטה ברקדנים שסביבה עם מבט של טירוף בעיניים, נראתה כאילו שעווה רותחת נוזלת לה מהאף על שאר הפנים, צווחה מילים לא ברורות במבטא אפריקני-רומני מוזר, ובאופן כללי עשתה הכל כדי לשכנע את הקהל שהיא נוטלת חלק בטקס פאגאני שבטי שיסתיים בבישולו של שלומי בסיר. אבל את מופע הדראג הביזארי הזה היא הרי מעלה כל שבוע, ובסטנדרטים שלה זה אפילו היה מרוסן, מינורי, ממש אנפלאגד. ובכלל, להטיל על מארינה משימת ריקוד זה כמו להגיד לכהן להתפשט: למה לדרוש את מה שקורה בכל מקרה, בטח כשמדובר במשהו שהאדם הסביר מוכן לשלם הרבה כסף כדי להימנע ממנו?

כרגיל, גם מהמיצג מעורר הפלצות הזה של מארינה אי אפשר היה להסיר את העיניים, בעיקר כדי לנסות להבין איך, לכל הרוחות, אנשים אינטליגנטיים ונורמטיביים למראה טוענים שבוע אחר שבוע שהיא הדבר הטוב ביותר שיצא מהתוכנית הזו. בעונה מרובת תעלומות, זו תישאר כנראה הגדולה מכולן.

מארינה ממשיכה להפחיד את העם בעוד מפלי זיעה ניגרים ממצחה

בועז מעודה, "סניוריטה" (דיויד ברוזה)

משימת הגמר של בועז הייתה לשיר ולנגן עם דיויד ברוזה, ונראה היה שהיא נתפרה תחת המוטו: "אנחנו חייבים שזה יהיה בישיבה, עם גיטרה, מיקרופון גדול והרבה אנשים מסביב שמסתירים אותו. בטוח שאי אפשר שהגמר יהיה רק ברדיו?".

ש. כהן: בועז, שנראה כמו מחזיק המפתחות של דיויד ברוזה, התחיל במִחזוּר מעייף של הוי הוי הוי מ"קול גלגל" ובילה את שאר השיר בלהיבלע ברקע. בהפקה אמנם רצו לתת לו הזדמנות להופיע בלי לזוז יותר מדי, אבל לעומת ברוזה, שרוקד בישיבה עם גיטרה בלי שום בעיה, העציציות שלו דווקא בלטה. הוא היה חינני כי הוא בועז, אבל חיוור לעומת הביצוע הקודם של מארינה. ברוזה נראה כמו החיקוי של עצמו מ"ארץ נהדרת", וכהרגלו גרר את השיר על חצי שעה. מסכן חואניטו. מסכנה גם אני, שבמקום ליהנות מהגמר נאלצתי להאזין להרצאה של תום על לאדינו.

תום: את ההפוגה בין השיר של מארינה לשיר של שלומי ניצלו בשביל הופעה של דיויד ברוזה, שנתן מפגן כריזמטי, וירטואוזי ואנרגטי כהרגלו, גם אם לא מקורי במיוחד. ברוזה ראוי לצל"ש על כך שנתן הרבה כבוד לחבריו ללהקה ושיתף אותם באופן מופגן בהופעה (באמצע השיר הוא אפילו צעק בהתלהבות "המאסטרו" בעודו מחווה בידיו לצדדים; בתגובה צביקה פיק התחיל לטפס מחוץ לסירה), אבל אלה לא רצו לגנוב לו את ההצגה והשאירו לו את מרכז הבמה. דיויד נראה מתלהב ושמח, אבל לא כמו כהן, שבשורה "השפם נושר אבל קשה כבר לצעוק" שאלה בתקווה אם נראה לי שהוא כתב את זה עליה.

דיויד ברוזה מעביר את הזמן בין השירים. גם המלווים היו לא רעים

שלומי בראל, "אשליות" (נסים סרוסי)

המשימה של שלומי הייתה לשיר עם די-ג'יי סקאזי את "אשליות", כאילו השיר הזה לא ספג מספיק ביצועים אלקטרוניים בעשור הקודם, אבל נו, בפרפראזה על וודי אלן – כשאצלנו השעה חמש, באשדוד עדיין 1977.

תום: מהו "שיתוף פעולה" על פי מעבדי "כוכב נולד"? מצד אחד, סקאזי ובי-באס עושים טראנס פסיכדלי ממוסחר ועייף, אם כי אפקטיבי למדי בהתחשב בבמה ובקהל; מצד שני, שלומי בראל צורח ומזייף את "אשליות". כל קשר בין הצדדים מקרי בהחלט: אם הייתם מוציאים משם את סקאזי, הייתם שומעים את שלומי שר את "אשליות" בדיוק כמו שהוא נשמע במקור; אם הייתם מוציאים משם את שלומי, הייתם שומעים טראנס שגרתי שאין לו שום קשר ל"אשליות". קשה אפילו לשפוט את שלומי בביצוע כזה, כי לא היה שם עיבוד ולא היה שם שיר, היה רק זמר שצורח ומנסה להתגבר על הרעש שסביבו, ורעש סביבו שמנסה להתגבר על הזמר הצורח. התוצאה הסופית של שיתוף הפעולה הזה הייתה כמו דייט ממוצע של כהן: המון יומרות, המון רעש, ובסוף שני הצדדים נשבעים לא לראות יותר זה את זה לעולם.

ש. כהן: שלומי, בביצוע הכי גרוע של הערב, ניסה להוכיח שמאחורי הרוקריות וונאבי הנפוחה שלו מסתתר בעצם ערס קטן ומתלהב. הוא הצליח.

הביצוע היה כל כך קריוקי וזייפני שלשנייה ממש ריחמתי עליו. זעקות ה"קרחנה!" של צביקה הדר הוסיפו לאימה. העדכניות שניסו להדביק לשלומי לא עבדה. כבר עדיף להשאיר אותו באשדוד של שנות השבעים; לזה, ממש כמו למלתחה של תום, לפחות אפשר לקרוא רטרו.

שלומי עם סקאזי ובי-באס. כל קשר מקרי בהחלט

ומכאן נעבור לתום, לחלק השני של הערב: שירים שהמתמודדים בחרו בעצמם. תחזיקו מעמד, זה לא נעשה יותר קל.