שעת הש.

סליחה שלא עניתי לתגובות מהפוסט הקודם, עברו עליי ימים מזעזעים.

לא האמנתי שאצליח לכתוב שני סמינרים תוך שבועיים אבל איי דיד. אתמול הגשתי, בחצי שעה איחור אבל מי סופר. בהנחה שאקבל ציון עובר – סיימתי עם האקדמיה פור אז לונג אז איי ליב.

גם הבוס שלי שמח והחליט  לצ'פר אותי בשש משמרות השבוע. אז מה אם כל העולם עובד חמישה ימים שלא לדבר על ארבעה חוץ מהסינים שתופרים נייקי בקוריאה בסווט שופים? אני יכולה לעבוד שישה ימים. ובעצם, אם שישה אז למה לא שבעה? הרי ידוע שאין לי לא חיים ולא כסף, מבחינתו הוא עושה לי טובה כאן. בא לי לשרוף אותו ולהתאבד.

הסברתי לו בעדינות שאם אמשיך לעבוד משמרות אני בחיים לא אתחתן. הוא ניסה לרמוז לי שגם ככה אני לא אתחתן, אבל החליט לתמוך בצעדי חיפוש העבודה שלי.

אז חיי החברה שלי מעלים קורים, אבל לא נורא, נינט חברה שלי בפייס בוק.  אני לא יודעת אם זאת היא באמת אבל מה אכפת לי, אני אזרוק עליה כבשה בכל זאת.

יש לי גם חבר ממצריים. קוראים לו חאלד והיום יש לו יום הולדת ושלחתי לו בלונים, הוא בתמורה הקדיש לי שיר של פרנק סינטרה. הכי דו קיום.

בקרוב אפצח בסדרת שיפוצי שירותים – מקלחת – רצפה, בדירתי החדשה, ואשמח להשתמש בכם כמדגם מייצג בסקר קטן:

בלטות או פרקט?

היום בישיבת מערכת (איך אני דוחפת את זה באלגנטיות) אכלתי את הקרמבו הראשון לפתיחת החורף, מוקה כמובן. היה עסיסי. עכשיו אני בעבודה עם חולצה ארוכה שזה בכלל כיף. בא לי שיהיה חורף בשביל הבגדים (יש לי מעיל מהמם של יוסף מיד שנייה), אבל חורף לייט כזה בלי זלעפות. אני כבר מחכה להתעטש איזה בוקר ואז להתקשר לעבודה ולהגיד שאני מבריזה ממשמרת (זה לא יקרה כמובן, אני אגיע גם בצונאמי, דאם יו תחושת אחריות ארורה!) וסתם להתכרבל במיטה עם כוס שוקו חם (גם זה לא יקרה כמובן, אני אלרגית ללוקטוז).

זהו, אני הולכת להרהר.

אני יודעת שנעלמתי מישרא, אני לא יודעת מתי זה ייגמר, אולי כשיהיו לי חיים לספר עליהם, זמן פנוי או שביב תקווה.