שעת הש.

אסקלציה

כשגיליתי בחמש וחצי בבוקר שהשפתיים שלי נראות כאילו שלושים יתושים עקצו אותם באותו המקום ובאותה השעה (או שרופא חסר אחריות הזריק לי הרבה מאוד סיליקון), לא איבדתי עשתונות. בהיתי בעצמי במשך דקה במלמולי הידיוסלי דיפורמד והשתנקויות בכי, ואז הערתי את השותפה בצרחות והרצתי אותה למיון. אחרי הכל אני אלרגית לדבורים, אני לא רוצה לקחת סיכון עם הצרעה הזאת שבטח הקימה לי קן במזגן. הרופא הביט בי באדישות, ולמרות שהסברתי לו שזה סוג של נדל ארסי ולדעתי אני עוברת תהליך איטי של שיתוק עצבים הוא נתן לי רק אנטיהיסטמינים. כמה שעות אחרי זה הנפיחות כבר ירדה והרגשתי טיפה אהבלה שנלחצתי ככה, אבל בכל זאת, עכבשישן, מי יכול להאשים אותי? חיפשתי בכל החדר את העקרב הצהוב אבל הוא כנראה הצליח להמלט, או זה או שבלעתי אותו בטעות והוא הטיל לי ביצים בוושט. בינתיים אני ישנה עם החתולים למרות שהם מציקים לי, רק מתוך תקווה שאיפה שהוא לא מסתתר, הם יאכלו אותו. בכל זאת, צפע בחדר. פחד אלוהים.

ושאריות

איזון כלכלי יחסי מאפשר לי לרכוש מחשב (וכך להפר את האיזון הכלכלי היחסי). התלבטתי ארוכות אם ללכת על לפטופ, פנטזיה מימים עברו, או  נייח כמו זה שיש לי וכבר חודשים ארוכים נשמע כמזמר את שירת הברבור שלו. הפור נפל על נייד. אני מתרגשת ובטוחה שהוא ישפר את איכות הפוסטים שלי לאין ערוך.

חוץ מזה אני מאוד מחבבת את "רכבת לצפון" של אמדורסקי, בעיקר את ההתחלה. אחרי זה כבר פחות, אבל ההתחלה מעולה. ואיזה מקסימים היו שני הפרקים האחרונים של דני הוליווד? בשיר הסיום (מתוך "רנט", כאילו לא קיבלנו מספיק קיטש) ממש זלגה לי דמעית. אבל בו זמנית מזל שנגמר, אני לא מסוגלת להתחייב לסדרה יומית, זה גוזל ממני יותר מדי כוחות נפשיים.

חוץ מהאפיזודה במיון היה שבוע עשר, ומסתמן שדברים מעניינים הולכים לקרות לי. לא בהכרח טובים, נכון, אבל אסור להפחית בחשיבותו של עניין.

זהו לבינתיים

אסקרגו,

הורמונלית ובנאלית

ש.

ידידים מאחלים:

אז קופצים לצימרמן לחצי גמר?

נשמה, בקנטינה בשש, אל תייבשי.

אני עדיין המום מ"וואלס עם באשיר".

גם אני לא סיימתי את "נוטות החסד".