שעת הש.

בימים האחרונים אני סובלת מפי אם אס היסטרי ששום כדור לא מעביר. אני יודעת שזה קצת מיושן לספר על כאבי מחזור אבל אני כזה עיגול נפוח, כאוב ודיכאוני שאני מוכרחה לשתף.

אני ארחיב –  בטני היא גוש קשה ומבאס, הכאב הוא אחיד וחזק, בניגוד לראשי, שכואב בהפוגות של עשרים שניות לערך. אני נפוחה ממים מכף רגל ועד ראש (אפילו באצבעות) ומתבוססת באופטלגין נוזלי ורחמים עצמיים. גם ירד לי דם מהאף על חולצה בהירה.

בבוקר הלכתי ברגל ארבעים דקות לעבודה, מה שהקל מעט על כאב הבטן והשנאה כלפי כל מה שזז (וגם מה שלא, יעיד מצנם חף מפשע), אבל עדיין כואב מאוד.

 אני מקווה שהכל ישתפר עד מחר, אחרת אאלץ לנקוט בצעדים נגד קיומי המרקיב. חוץ מזה גם בא לי להסתפר ומלא בגדים לחורף ומגפיים ואולסטארים ותיק ושני צעיפים אבל אין לי כסף אפילו לדפדפות לאוניברסיטה.  

מה שנחמד במצב רוח מחורבן משולב בכאב בטן ובלקום ממש מוקדם בבוקר זה שאפשר פתאום להתחיל לבכות ואז כולם מחבקים ומכינים תה. הייתי עושה את זה יותר אבל זה מזכיר לי שירים של גלי עטרי.

את שעות העבודה העברתי בהכנת רשימות קטנות של מקומות שמתחשק לי לשרוף, אנשים שצריכים לבקש ממני סליחה, חיות שמתחשק לי לאכול והתבוננות בתלושי החג שלי שמסתבר שלא תקפים לשום דבר חוץ מסופר רחוק נורא.

אני תוהה אם היום הזה אי פעם ייגמר, אם יהיה אי פעם יום רע יותר, ואם כן, מה הסבירות  שזה יהיה מחר.

נראה לי שעכשיו אשב עם תה ובקבוק חם ואצפה בדי וי די של "אוכפים לוהטים".

זהו. אשמח אם לאות הזדהות תתלשו שני ריסים.

יום כיפור שמח ושוויוני לכולם. תרבחו ותסעדו.