שעת הש.

שבוע שעבר התקשרה אליי חברתי סיגל, סתם ככה באמצע החורף, וסיפרה לי שהיא מתכוננת ללכת למסיבה של אתר ההכירויות "וויש יו לאב" לוכסן "כירבולים" לוכסן שקר כלשהו או משהו מאותו ז'אנר פולני פורח שמעולם לא מצאתי בו את מקומי. אני בעד רומנטיקת אינטרנט בכל עצמותיי, אבל אצלי הן לעולם לא צלחו דרך אתר הכרויות.

היא דיווחה לי על המסיבה בעוד אני צהלתי דרך השפורפרת -  פאתט! הא! פאתט!

את באה איתי, היא הוסיפה ביובש.

צר לי יקירה, אמרתי באסרטיביות,  אבל יש סיכוי גבוה יותר שאתנדב ללכת עם שני יפנים בחליפות עסקים שמבטיחים לי המון כסף אם אני רק אשתה את המשקה הזה שאף אחד לא הכניס לתוכו כלום ואם זה בסדר מבחינתי לחתום פה ופה ופה, וגם! בוקר לאחר מכן כאשר אתעורר מעלפוני ערומה בתוך אמבטיית קרח עם צלקת גדולה ומילוי קלקר איפה שהייתה פעם הכליה שלי, עדיין אתנחם בעובדה שלפחות נחסכה ממני ההשפלה הקולוסאלית הכרוכה במסיבה של אתר הכרויות. הא.

המפף, טו מייק א לונג סטורי וכו' -

היא אספה אותי ברבע שעה איחור, מה שגרם לי להיות עוד יותר חמוצה, לא משתפת פעולה ופאסיב אגרסיב באופן כללי. סיג ביקשה ממני לנסות להיות טיפה יותר אופטימית, ושאני אראה שזה לא גרוע כמו שציפיתי.

צדקה, זה היה הרבה יותר.

 המקום היה סוג של בית קפה שעבר הסבה למועדון בו פיזזו ערסים ופרחולות במצבי צבירה שונים, הכי מוזר זה שבעוד שרוב הבחורות היו פריחות כונפות כצפוי, רוב הבחורים פשוט נראו גייז. נכון שהיום בעידן המטרוסקסואליות קשה להבחין, אבל בסופו של דבר אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ומדבר כמו ברווז -  זה הומו. היו גם מעט בחורים ובחורות ששוחחו ביניהם, כנראה זיווגים מוטציוניים פרי הערב. הבחורות נראו סובלות כמעט כמוני, ואני שהדפתי במלמולים זועפים כל זכר שהתקרב, תהיתי מה עלה בגורלן של בחורות מנומסות יותר, שהרי התירוץ "אני לא פנויה" לא ממש מתקבל בסיטואציה הזו. כעבור עשרים דקות לחשתי לסיגי שהגיע זמן לעוף, ושמה לעשות, אנחנו טובות מידי לכל אחד שם. חמקנו חרש דרך הפתח, שם התגודדה ערימה של זקנים ערסים בני שישים, כנראה נהגי מוניות, שהתפלאו למה אנחנו הולכות כשהם רק הגיעו ואם אנחנו צריכות טרמפ או איזה דרינק פיכסה פויה בלעעעע קיא.

אז איפה נכיר? סיגי התיישבה במכונית מבואסת. לא יודעת, משכתי בכתפיי. אנחנו מכירה כל הזמן, להכיר אף פעם לא הייתה הבעיה, להתאהב, ולרצות, ושזה יחזיק יותר מארבעה חודשים- זאת הבעיה. ואת זה אתר היכרויות לא יפתור, רק אנחנו בעצמנו, וכשזה יבוא זה יבוא, ויהיה סבבה.

בשעה טובה ומוצלחת חתמנו אני וקוקס על חוזה לדירה. אנחנו יכולות להרגע, לא נאלץ לטפס על הגג של עזריאלי במפגש ישרא הבא ולשאול את מעיינוש כפרוש אם אמא שלה מרשה שנבוא לישון.

דירתנו החדשה מהממת ואף סנטימנטלית, היא מעט קטנה אבל חילקנו אותה ביננו – אני לוקחת את שתי הקומות הראשונות והמרתף, וקוקסטא את שתי העליונות והפנטהאוז. על ביתן הבריכה עדיין לא סגרנו. אמנם היא מקבלת את הסאונה היבשה ואני רק את הג'קוזי, אבל ככה זה בשותפות, צריך להתפשר. למזלנו יש עכשיו סייל באיקאה אז כשתיכנס המשכורת נוכל לקנות (את איקאה).

אחרי כל הטירוף נחמד לקום לבוקר רגוע, בו אפשר לאהוב את החיים (לסגוד להם להעריץ אותם מיץ גזר בארומה פלוס סט מצעים עליי) אפילו אם אחרי זה מוקפצים לעבודה עד לשעה לא ידועה בסביבות אשמורת שלישית. עכשיו אני יכולה להתפנות בלב שקט למבחנים שלי, מה שלמעשה בשפת הש. אומר – לראות המון טלוויזיה, אפילו תכניות ריאליטי נחותות על הראפר פלייבה פלייב בוחר אחת מעשר כושיות שמנות להיות לו לכלה.

חוץ מזה יש לי מקרר עם קערה מלאה בתותים שנרצחו על ידי הטבעה בקוואנטרו, מה שהופך אותם לטעימים וממסטלים. כמובן העובדה שאני בעבודה והתותים בבית הופכת את העסק ללא רלוונטי, גיזמו.

זהו, מספיק עם העליצות הדוחה הזו, גם ברגעים הקלים אסור לשכוח שהחיים הם ביוב וסחי ובסוף תמיד יהיה רע.

שלכם בקורת גג ורוח,

דיירת וגומרת,

ש.

צרור קיטורים:

איך שבאתי לחתום על חוזה מהמם בדירה מהממת עם שותפה מהממת החליט בעל הבית שהוא בוחר להעניק את הדירה לא לנו, אלא לבנו בכורו אשר אהב, וכמו כולנו יוכל להעזר בדירה בתל אביב.

 אכן, המזל הרע הרודף אותי חזור ורדוף הכה שוב, ועכשיו הורדתי עמי ביגון שאולה קוקסטא תמימה שאפילו לא חשדה שתוך חודש תהיה מפונה מביתה מבצרה.

והרי זה ברור, סוף סוף משהו הולך לי בקלות, אני מחליקה מעדנות מדירה אחת לאחרת, והנה צץ לו צאצא נאלח שחוטף את הדירה מתחת לשפמי. אני עם העט על החוזה, הכל גמור וסגור – והופ, אני מקבלת ברכייה לסנטר וזין לעין.

הכל לטובה -  זה בטוח.  זה לא רק נסיון נואש לעודד את עצמי אלא זה בדרך כלל גם נכון, אבל אלי אלי, מדוע הדרך אל האושר ועושר עד עצם היום ההוא צריכה להיות מלאת מהמורות? למה אני לא יכולה לדלג בבטחה לאורך דרך האבנים הצהובות ונטולות הפחמימות? הרי מוח, לב ואומץ כבר יש לי (פחות או יותר) בסך הכל ביקשתי להגיע הביתה, כל בית שלא יהיה.

חוץ מסאגת חיפושי הדירה אותה אנחנו מנהלות באומץ ראוי לציון אני גם בתקופת מבחנים ועובדת פול טיים, מה שמשאיר לי מעט מאוד זמן להגג פיבלושים, לנהל בלוג, לעשות חיים ולראות השיר שלנו (באופן מפתיע וחשוד לעשות חיים אני דווקא מצליחה, וגם צופה בשיר שלנו באדיקות, אולי זה קשור לקלסר האוניברסיטאי הזרוק בסלון ומעלה קורי עכביש).

זהו, רק רציתי לעדכן. נפרד במילותיו של יונתן ברק – פטרת בית השחי, בעיה שכיחה.

שלכם,

הופלס והומלס

אני.

נ.ב - הראשון למרץ, מרכז ת"א, מי ששמע/מכיר/יודע יקבל גמול הולם ושוחד מיני.