שעת הש.

הגבורה

אקיצ, בדרכי לארוחת ערב אצל חברים שגרים בקומה שמינית, התפתיתי באופן טבעי לוותר על חיטוב עכוזי ולקחת את המעלית. לא משהו שהייתי מתעכבת עליו בימים כתיקונם, אבל דווקא באותו ערב הכלבה נעצרה באמצע והאורות בתוכה כבו, ומצאתי את עצמי כלואה באשקובית פלדה המתנודדת לה בין שמיים וארץ עם דבר שימנע ממנה להתרסק אל הקרקע וממני לרסק את האגן מלבד חוט ברזל דקיק, שבדמיוני כבר החל מעלה עשן ונבקע לו לאיטו. במפגן תושייה שלא חל אצלי מאז ניווט בחוף דוגית בא"ש לילה בבית"ר, התחלתי בניסיון לפתוח את הדלת בכוח. ומה אתם יודעים, זה עבד! דלתות הברזל זזו הצידה וחשבתי שכל  העסק ייגמר בהתבדחות עליזה על דיזרט, אבל מה מסתבר? שהדלת החיצונית של המעלית עדיין נעולה, ובתוספת התזוזה הקטנה אך החלטית שהמעלית נתנה בכיוון הדי מפורש – למטה, שאריות התושייה הנועזת שלי התפוגגו כמו כח הרצון של עו"ד מפורסם מול תל סמים וקטין. כצפוי - עשיתי את הדבר שאני יודעת הכי טוב, להכנס להיסטריה. אלוהים, למה שמחה, עצב וחרדה מלוות תמיד בקלישאות? למה אני לא יכולה להיתקע במעלית חשוכה ולהיעטף בקשת תחושות מטאפורית וייחודית לעולמי הפנימי העשיר? הייתי שמחה לספר איך ברגע בו כבו האורות חשתי כמכותרת בידי חדפים חפופי שיער שמקריאים באוזני בלחישה מונוטונית את ספרו של ג'ון גרישם "מוריד הגשם" על רקע תיפוף אפריקאי שקט, אבל לצערי כמו כל קלסטרופוב חובבן גם אני חשתי כאילו בלעתי צמר גפן, שהקירות סוגרים עליי ונקודות שחורות מופיעות מול עיני. מזל שהשתעממתי מעצמי מספיק בכדי להתעלם מקוצר הנשימה והחשק העז לאבד את ההכרה, יצרתי קשר עם העולם החיצון, וחולצתי מהמעלית בערך תוך ארבע דקות. מעט מאכזב, הא? אמנם באותו רגע חשתי הקלה גדולה ובעיקר התאפקתי לא לרסס את הלובי בקיא, אבל איפשהו אני חשה שנגזלה ממני הזכות לאנקדוטה מעניינת באמת.

 השואה

היום אמנם הקצתי לי רק בחצות היום כמו פרינססה, אבל אני עובדת עד שבע בבוקר, ולמרבה הצער גם שכחתי שקבעתי בתשע וחצי בבוקר תור לשיננית החביבה עליי, זאת שמשום מה בטוחה שאני אוהבת את אנסטסיה. כל פעם שאני מגיעה אליה, מה שקורה אחת לשלושה חודשים, היא אומרת לי "אני יודעת מה את אוהבת!" ושמה דיסק צרוב של הבלונדינית הכושית הזאת, שאם להודות על האמת אני מעדיפה את צלילי הסאקשן שמלווה במקדחה שמכוונת בול על שן הבינה שלי מאשר את קולה הצורמני. אין לי מושג איך היא קיבלה את הרעיון הזה, אבל אני יודעת מראש שבעשרים הדקות שלי איתה מחר אני אשמע את "איים אול אאוט אוף לאב" בריפיט ורק אייחל לטיפול הפלואוריד המסכם. אבל זו לא הנקודה, כי גם אחרי ניקוי האבן אני לא יכולה ללכת לישון, וצריכה לנסוע למערכת ולבצע שם פעולה שאני לא ממש בקיאה בה אבל אלוהים אני מקווה שתיקח פחות משלוש שעות, ומפה לשם לא בדיוק ברור לי מתי אזכה להתחפר במיטתי האהובה בשנית (מול הישרדות, בתקווה) וכמה קלוריות אאלץ לצרוך עד אז רק כדי לא לנעוץ זוג קיסמים בעפעפיי.

והמכוער

כנופיית הפדופילים. אלוהים אני נמשכת לפרשה הזאת כמעט כמו לרוז הקטנה, כל כולי תאוות דיטיילז ואני לא יכולה שלא לתהות אם לא צריכים גם שם לזה – צהובפיליה. או רפשפיליה. אני מקווה שיאשימו אותם באונס. הבנתי שהילד התראיין אתמול אצל יאיר אבל פספסתי, מה היה?

זהו לבינתיים

אני הולכת להיות בודדה השבוע כי קוקס רצחה קרובת משפחה וחמור מכך -  אאלץ לנקות את ארגז הקקי של החתולים.

גוססת ומדופרסת

ש.

תועפות של עבודה ואני לא מצליחה להתיישב. פעם מצבים כאלו היו גורמים לי למיני התקפי חרדה כולל כל קשת התחושות האפוקליפטיות שזהו, הלך עליי ואני בחיים לא אספיק ובטח יזרקו אותי מכל המדרגות. היום אני פשוט נאנחת לעצמי בהשלמה והולכת לעשות משהו אחר, בהנחה שמתישהו אצליח להתרכז במשהו שלא כולל מקבץ רצחני של באבלס, ושבסוף פשוט אבלה שני לילות רצופים עם כמויות של קפה. חבל שלפני עשר שנים, או שבע, או אפלו חמש, לא למדתי כבר ששום דבר לא שווה התקף לב. שום דבר חברתי או קרייריסטי כלומר, רפואי כן. התקף לב במיוחד.  מכריי טוענים שאני שלווה ואדישה, מזכרונותיי כסיר לחץ אני יכולה רק להניח שזה נרכש.

 יודעים מה עוד נרכש? שתי חולצות וזוג מגפיים, שזה מה שקניתי אתמול לפני שהלכתי לראות את "הקיוריוס קייס אוף בנג'מין באטון", או לדוברי העברית שבינינו – "בראד פיט בכל מיני מצבי צבירה שרק אחד מהם חתיכי". אין לי הרבה מה לומר עליו. בשעה וחצי הראשונות חיכיתי שבראד יהפוך להיות חתיך כמו בתלמה ולואיז, וכשהוא באמת הפך נזכרתי שאף פעם לא אהבתי את פרצופו המפוחלץ מרוב בוטוקס ושהוא לא שחקן מי יודע מה ובכלל תמיד העדפתי את תאומו הזקן רוברט רדפורד. כל הסרט הזה תוכנת פוטושופ אחת גדולה. את ההשוואות לפורסט גאמפ כבר בטח קראתם והן נכונות. די משעמם, קלישאתי, לא מרגש אפילו טיפה ונראה כאילו נכתב על ידי נוסחת אקסל. מילא.

היום בבוקר תכננתי להגיע למס הכנסה ולבדוק מח עצם לילדה עם הסרטן. את שניהם לא הספקתי בגלל תכנון זמנים לקוי ואני אכולה רגשות אשמה ושנאה עצמית. אחרי העבודה אצא למקום חדש, אני לא יודעת אם הוא מגניב, ואחרי זה אני מקווה שאספיק לראות הישרדות ביס מקס ולא אתאבד על המיטה, אבל אני בספק. בבלוג אומניה אתם יכולים לקרוא על השופינג שלי, השיאים בבאבלס, למה אני לא מצלמת את עצמי עושה סקס בסלולרי וכל מיני דברים עם יותר מדי חדוות חיים מכדי שיהיה לי כח להעתיק אותם לכאן.

זהו, הולכת לעבוד.  הפעם באמת.

שלכם,

נחושה וכמושה

ש.