שעת הש.

טוב אז קודם כל, מחקתי בטעות את כל שלושים הקונטקטס שלי בהוטמייל (בבת אחת, כן?), מה שהותיר את המסנג'ר זנוח, בודד וערירי ממש כבעליו. אנשים מתחילים לדבר איתי ואני לא מבינה מי הם עד שאני מוסיפה אותם בחזרה (ואז לא מבינה איך לא חסמתי אותם עד היום).

כאילו זה לא נוראי מספיק, פתאום לאחר שבוע שלם שכל מה שעשיתי בו זה לקרוא ספרים, להגיב לכל הבלוגים הקיימים ולשבת בבתי קפה עם חברים על סיידר קינמון וג'ינג'ר, נפלו עליי מלא עיסוקים ואין לי זמן לכלום.

כמובן שתגובתי הפבלוביאנית לחוסר זמן היא להתיישב לכתוב פוסט ולבזבז חצי יום על שטויות.

הנה רשימת המתנות שהכנתי ליום הולדתי ה26 שייחגג בהמון והמולה בדצמבר:

1. מחשב (מאבא, בלי שאמא תדע)
2. שמלה-מעיל מזארה (מאמא, בלי שאבא ידע)
3. תיק קטן מזארה קטיפה סגול בורדו עם פאייטים (לחסכנים – נראה גניב בהחלט, אין כזה פלסטיק שמצפצף)
4. ספרים – מתורגמים, עדיפות לאמריקאים.
5. חולצות ארוכות וסוודרים (מנגו, גולף, רנואר)
6. מגף ירוק מעור (כבר קניתי לעצמי).

הנה רשימת המתנות שסביר להניח שאקבל בסופו של דבר:

1. בגד יפה שקטן עליי.
2. בגד יפה שגדול עליי.
3. בגד מכוער שבא עליי בול.
4. שפעת העופות.

האמת שזה לא ממש משנה, הדבר היחיד שחשוב לי בגילי הוא קבורה הולמת והספד מביך מחברים טובים.

אתמול בצהריים ראיתי שוב את "המפיקים". אני לא אגנוב לסייקו את העבודה, אבל זה בריאות זה.

יום כיפור היה נחמד מאוד, אכלתי ממאכלי החג המסורתיים, ראיתי "מלאכים באמריקה", שזו מיני סדרה יפה אך מעט מדפרסת (כמו כל דבר שכולל בתוכו אהבה, מוות ומריל סטריפ). לקחתי גם סרט שסייקו המליץ עליו והוא קפץ. אני שוקלת לתבוע את הבלוקבאסטר על רשלנות. יצאתי עם ברגר לטיול ארוך והלוותי לאיש דתי סיגריה. כמו תמיד עשיתי חשבון נפש, הגעתי למסקנה שבשנה החולפת מספר הדברים המטומטמים שעשיתי שווה למספר הדברים החכמים. השנה הלועזית לעומת זאת עוד לא התחילה, אז יש סיכוי סביר שהמאזן ישתנה. בינתיים נקי. דיינו.

בימים האחרונים אני סובלת מפי אם אס היסטרי ששום כדור לא מעביר. אני יודעת שזה קצת מיושן לספר על כאבי מחזור אבל אני כזה עיגול נפוח, כאוב ודיכאוני שאני מוכרחה לשתף.

אני ארחיב –  בטני היא גוש קשה ומבאס, הכאב הוא אחיד וחזק, בניגוד לראשי, שכואב בהפוגות של עשרים שניות לערך. אני נפוחה ממים מכף רגל ועד ראש (אפילו באצבעות) ומתבוססת באופטלגין נוזלי ורחמים עצמיים. גם ירד לי דם מהאף על חולצה בהירה.

בבוקר הלכתי ברגל ארבעים דקות לעבודה, מה שהקל מעט על כאב הבטן והשנאה כלפי כל מה שזז (וגם מה שלא, יעיד מצנם חף מפשע), אבל עדיין כואב מאוד.

 אני מקווה שהכל ישתפר עד מחר, אחרת אאלץ לנקוט בצעדים נגד קיומי המרקיב. חוץ מזה גם בא לי להסתפר ומלא בגדים לחורף ומגפיים ואולסטארים ותיק ושני צעיפים אבל אין לי כסף אפילו לדפדפות לאוניברסיטה.  

מה שנחמד במצב רוח מחורבן משולב בכאב בטן ובלקום ממש מוקדם בבוקר זה שאפשר פתאום להתחיל לבכות ואז כולם מחבקים ומכינים תה. הייתי עושה את זה יותר אבל זה מזכיר לי שירים של גלי עטרי.

את שעות העבודה העברתי בהכנת רשימות קטנות של מקומות שמתחשק לי לשרוף, אנשים שצריכים לבקש ממני סליחה, חיות שמתחשק לי לאכול והתבוננות בתלושי החג שלי שמסתבר שלא תקפים לשום דבר חוץ מסופר רחוק נורא.

אני תוהה אם היום הזה אי פעם ייגמר, אם יהיה אי פעם יום רע יותר, ואם כן, מה הסבירות  שזה יהיה מחר.

נראה לי שעכשיו אשב עם תה ובקבוק חם ואצפה בדי וי די של "אוכפים לוהטים".

זהו. אשמח אם לאות הזדהות תתלשו שני ריסים.

יום כיפור שמח ושוויוני לכולם. תרבחו ותסעדו.