שעת הש.

לאחרונה אין לי מה לכתוב. זה לא שלא קורים דברים בחיי, להיפך, לא קורה כלום בחיי – אבל זה מעולם לא הפריע לי. עכשיו פשוט לא מצליח לי. משעמם לי ואני מתה לפוסט אבל לא משפריץ לי למקלדת. ג'יפה. כולם כותבים בשצף, תום ופוסיקאט הרגועים בדרך כלל מפבלשים כמו ערצבים על אמפטמינים, ורק אני יוק. חסימה. מזיעה על מקלדות. אני מניחה שאין שום דבר לעשות חוץ מלשבת בשקט ולחכות, אבל אני לא אוהבת להיות בשקט ולא מחכה לשום דבר שהוא לא הארי פוטר שבע, לכן אלאה אתכם במספר עדכונים משמימים:

אבא קנה לי חיקוי מתוק של אייפוד. העברתי מלא שירים עד שאיבדתי את הכבל שמחבר בינו לבין המחשב. היום גיליתי שכיבסתי אותו יחד עם מצעים, תיק ושני קליפסים, זה מבאס מאוד, אני מקווה שהוא יעבוד כשהוא יתייבש.

הביקור של הבחור אצל הוריי עבר בהצלחה מסחררת, אבא שלי חיבב אותו מאוד שזה מצוין, אמא שלי גם  אבל זה לא חכמה היא הייתה שמחה גם אם הייתי מביאה הביתה את דרור אלפרון. אנחנו כבר חוגגים רבעון ביחד שזה יופי, ולמרות שאני מעצבנת אותו הרבה עדיין כיף (אני מקווה שהוא יתרגל או שאני אפסיק). בכל מקרה אם אני לא מזכירה אותו בפוסט אחד עדיין לא צריך לשלוח לי מיילים דואגים השואלים אם הכל בסדר, אם אנחנו עדיין ביחד ואם לא אז אולי אפשר את המספר שלו. אם  ניפרד אני כבר אודיע חגיגית בבלוג, ואם זה יהיה מכוער אני גם אעשה לו נדב לוגסי.

אני ותום החלטנו לנסות לעשות את נולד לרקוד 2, אמנם המתכונת תהיה מעט שונה משל כוכב, אבל אנחנו מקווים להעיק עליכם בדיוק באותה המידה. האמת שאני קצת מתגעגעת לתגובות נאצה ולטוקבקים מחממים בפורומים של וואיי נט בסגנון "תום נהדר, ש. היא סתם סרח עודף".  כמובן שאני ותום עסוקים ככה שזה לא יהיה קל, אבל מישהו מוכרח להנציח.

אפרופו טלוויזיה, אתמול ראיתי מעמקים, העשב של השכן, וויל וגרייס, סמולוויל ואהבה גדולה. ברצף. אני מתחילה לחשוב שיש לי בעיה.

חוץ מזה בקולנוע יש "השתולים", "הילדים של מחר", "ליטל מיס סאנשיין" וכמובן "מדעי החלום" המבטיח של מישל גונדרי. לי ולביולוגית הולך להיות נובמבר קשה.

זהו, בשעות האחרונות ניהלתי מאבק עיקש בשני קבצי פידיאף עם מאמרים שסרבו לרדת לי למחשב ומשם למדפסת. לאחר מערכה עקובה מדיו הם סוף סוף שוכבים לידי במבט מצפה בעוד אני מתעלמת מהם בנחישות. אני מניחה שאין ברירה אלא לסור ללמוד.

נובמבר חתולי שיהיה

שלכם,

מתפלשת ומתעטשת

ש.

גמני משתתפת בפרוייקט מה היה קורה אם של דודה! מה היה קורה אם לא הייתי נוטשת את התואר?

אז לא עזבתי את התואר אחרי שנה. דווקא רציתי כי היה משעמם אבל כולם לחצו אז המשכתי. כשסיימתי המשפחה הייתה גאה, אבא ואמא עשו לכבודי מסיבה לסיום תואר יחד עם יומולדת עשרים ושלוש. אחרי זה התחלתי עוד אחד והיה בסדר, שנאתי את זה אבל יכול להיות יותר גרוע. כשהייתי בתחילת הסטאז' אבא התחיל לחפש מקומות יפים בשביל הקליניקה שלי (הכל עליו כמובן כי לי הייתה משכנתא) ולהוציא לי כרטיסי ביקור "ש. כהן, פסיכולוגית", חמודים כאלה, עם קצת כהה מסביב.

כשכולם היו באמצע של השוויץ עליי התחילו הבעיות. פתאום התברר לי שאני, איך להגיד את זה, לא ממש פיפל פרסון, במיוחד כשהם מדברים. וזה בעיה כן? אם הייתי לומדת רפואה הייתי יכולה ללכת למכון הפתולוגי, אומרים ששמה רובם בשקט, אבל פסיכולוגיה, איפה. לא סותמים לשנייה, ורק על עצמם לדבר ידעו, צר עולמם.

ואז היה הסיבוך הגדול ההוא עם הבחור שהתאבד, האשימו אותי כמובן. לא אמרתי לו "תתאבד", בחיים לא הייתי אומרת למישהו דבר כזה, אבל הסכמתי איתו שהמצב די קקי ואני לא רואה דרך לצאת מזה. כשהוא אמר "אני רוצה למות" לא חשבתי שזה רציני, אני אומרת את זה כל יום. בחייאת רבאק, זה ביטוי.

ומה עשו לי! חקירות, עניינים, ידעתי שיהיה רעש, אבל אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית. בסוף לא הסמיכו אותי. האמת הסכמתי איתם, יש אנשים שפשוט לא מתאימים למקצוע. היה די פדיחות וההורים שלי היו מאוד מאוכזבים, הם לא אמרו כלום אבל ראיתי שאבא שמר כרטיס ביקור אחד, כל פעם שהוא פתח את הארנק (והוא פתח אותו הרבה עם כל ההסתבכויות של המשכנתא ועד שמכרנו את הדירה) הוא הביט בכרטיס כמה שניות ואני רציתי למות. לא מילולית כן? ביטוי.

מאז בסדר, אני גרה בשכירות, השיגו לי עבודה במזגנים, פקידה, משכורת סבבה. גם פתחתי בלוג ואני לומדת באוניברסיטה. אין לי מושג מה היה קורה אם הייתי עוזבת את התואר אחרי שנה כמו שרציתי, אבל בטח הייתי במקום אחר לגמרי.

עגמומיות אין קץ

ביום הראשון ללימודים איבדתי את משקפי השמש שלי. נו, מה שבא בירושלים הולך בקלות.

אחד ממנהגי המגונים הוא לסמן טריטוריאלית כל מקום אליו אני מגיעה על ידי פיזור כל אקססוריי מסביב, זה עוזר לי להרגיש בבית (זה והדום קטן לרגליים). כשאני עוזבת אפשר ללקט אחרי שלל תכשיטי פלסטיק זולים מדיווה, ליפגלוסים תועים, ארנקים מיותמים ועכשיו גם משקפי שמש חדשים במאה וחמישים שקלונים מאירוקה.

בשיעורים עצמם שמחתי לגלות שלא איבדתי את הכישרון לבלות חצי שעה אחרונה של כל הרצאה בשינה עמוקה במקרה הטוב או בניקורים תזזיתיים אם איתרע מזלי להתיישב ליד טיפוסי A מלחיצים. כשסוף סוף התנדבתי לשטוח את משנתי בפני מרצה מעייפת, זכיתי לתגובה הפלורליסטית והמעודדת "כל צורת החשיבה שלך לא נכונה". עיני הנץ שלי איתרו את בעלי הלפטופים וחייכו אליהם בחנפנות שזה כבר סביר, אבל עדיין כל האווירה האקדמית משרה עליי עצבותיות קלה.

אפילו למופעי פתיחת שנה לא הלכתי. האמת זה לא נורא כי אני לא סובלת את אהוד בנאי (זה כבר בסדר לא לאהוב את אהוד בנאי או שעדיין צריך להעמיד פנים?).

את מרירותי פרקתי על מיכאל, נהג מונית רוסי אדיב שדווקא חשב שצורת החשיבה שלי בסדר גמור, הוא גם הפליא במשפט "לא מבין אנשים, יורקים לצלחת שהם שותים ממנה" ולאחר מכן פצח בסיפור מייגע שלא טרחתי להקשיב לו, אבל בסופו הוא הגיע לתובנה - "אל תדרוש במופלא, מיכה".

השבוע גם בישלתי מרק עגבניות, או אם להיות מדויקים – ביצעתי עוד המתת חסד קולינרית. שפני הנסיונות דווקא אמרו שבסדר, אבל אחרי זה קלטתי אותם מקיאים בעציץ. המרק יצא מריר וחמוץ כמעט כמוני, אבל החריפות הבלתי נסבלת הקהתה את הטעם הנוראי.

ליבי הוצהל מעט ביום חמישי בעזרתם האדיבה של בלוגריי הצמרת חבציש, פוסיקאט, דויד (אוהד מירילא ועוכר ישראל), דודה וצ'יף שהלעיטוני בסושי (ועוגיות נסיכותיות מפוסיקאט) אוהבת עד זוב דם!

זהו ליום, אפטלגין נוזלי לכולנו

שלכם,

מתאוששת ונופשת

ש.

אצל ההורים הייתי בשישי והיה נחמד חוץ מאפיזודה מבהילה בה דבורה גדולה (אני אלרגית), ניסתה להיכנס אלינו הביתה. אמא שלי צרחה שעה ובסוף טרקה עליה את הדלת של המרפסת, באותה השנייה אבא שלי פתח את החלון הסמוך וצווח בהתלהבות "איזה אוויר! איזה אוויר של חורף!". הדבורה כמובן הפנימה את המשפט לפיו כל פעם כשנסגרת דלת נפתח חלון ועפה פנימה בהתלהבות רק כדי להתקע בפלזמה ולהאסף אל אבותיה על ידי אחי ומוסף הארץ.

אחרי שהרוחות נרגעו אכלנו מלא ווריאציות על חצילים וחזרתי הביתה. הלכתי לשתות משהו עם הבחור ואז ישנו לראשונה בדירה החדשה שלו ושל השותפים שלו, היה סבבה אפילו שזו לא הדירה של עצמי ואני לא יכולה ללכת ערומה למטבח, לפתוח את המקרר ולהרהר.

היום קנינו לו ג'ינס וסוודר בקסטרו מן בקניון ארנה, עם תלושים שעמדו לפוג מחר. אני לא מבינה גברים, כשאני מקבלת תלושים אחרי שעה הם כבר מגוהצים עמוק באיזו קופה.  

אחרי זה אכלנו סטייק.

הנה מקבץ שיחות מהעת האחרונה:

לילה. מטבח. שוטפת כלים.

הבחור: ממי מה זה ברגל שלך?

אני: צלוליטיס.

הבחור: לא נו, החור הזה בירך.

אני: (בקרירות) צלוליטיס.

שישי עם אמא

אמא: קניתי שלושה ג'ינסים אחד אני אתן לך.

אני: יש! איזה כיף תודה!

אמא: את הג'ינס הכי יפה שמרתי לך.

אני: יו אמא איזה חמודה את.

אמא: כן, הוא גדול עליי.

בטלפון עם דודה

אני: בעעעעע!

דודה – בעעעעע!

אני – בעע

דודה – בעע?

אני – קבענו

דודה – בעעעיי

בטלפון עם דודה מאז שהיא התחילה שומרי משקל

אני: בעעעעע!

דודה: רוצה לשמוע מה אכלתי היום?

צ'יף

אני (מפזמת את "רוקט מן"): אנד איי ת'ינק איטס גונה בי אלונג לונג טיים,

צ'יף: יש לך את היכולת המדהימה לשיר בלי לשנות אף טון, כמו קינה אנדולוסית.

אני:טיל טאצ' דאון ברינגס מי ראונד אגיין טו פיינד,

צ'יף: את בעצם להק זבובי צה צה שחגים מסביבי בטורדניות.

אני: איים נוט דה מן ד'יי ת'ינק איי אם אט הומ,

צ'יף: ואת לא מפסיקה,עינוי סיני, זה משגע אותך לאט.

אני: או נו נווווו, איים א רוקט מן!

צ'יף – זה קטלני כמו עמלץ לבן, אבל הוא לפחות רוצח שקט.

אני: רוקט מן! ברנינג אאוט היז פיוז אפ היר אלון!

הביולוגית ואני במשמרת

אני: אני שונאת את ההוא בלי היד.

הביולוגית: לגמרי! מסתובב לו כל היום בלי היד שלו. כזה מעצבן.

אני: וכל הזמן במטבחון, שנייה לא ראיתי אותו עובד, מה הוא עושה בכלל?

הביולוגית: אחראי מטבחון.

אני: אה. כזה מעצבן.