שעת הש.

ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה – הבלוג בן שנה.

למרות שידענו ימים קשים, מרד, חילופי הנהגה, משבר כלכלי אחד או שניים ומעט מידי סקס, הצלחנו בכל זאת לשרוד שנה שלמה וקפיטליסטית.

אז מה היה השנה (לקט)?

מעבר דירה, חזרה בתשובה, השכלה גבוהה, דיאטה, דייטים אין ספור, אכזבות, ספורט, רוחות רפאים, סיפורים מהעבר, חברים, שירים, ריקודים, פילוסופיה מתקדמת  

נס עם נמלים, ועוד ועוד.

מה לא היה?

כסף, אהבה,  אושר וכל הדברים השוליים האלה של החיים. פלאף.

הבלוג, לאן?

האמת די מיציתי. קצת נמאס לי מדאחקות בישרא ובא לי שינוי (דאחקות בהייד פארק, למשל), אבל אני ידועה בנטייתי למשוך הרבה מעבר לשיא ולהעלם בפוף חרישי.

האופציות הנשקלות כרגע – 1. הפיכת הבלוג לפרטי.

2. להמשיך בשלושה ארבעה פוסטים דלוחים לחודש עד שיימאס לי סופית ואהגר לקנדה.

3. סגירה והתעלקות על אחרים.

קצת סטטיסטיקות:

70 פוסטים כולל זה

145 מנויים

ממוצע של 60 כניסות ליום רגיל, 200 ביום פיבלוש

אני מנויה על 27 (משתנה)

כמה חברים ממש טובים.

פעמיים בטבלה הראשית (כס)

פעמיים פרו שקנו לי

פעם פרו שקניתי לבלוג אחר

סיכום

מקום טוב הישרא. מצחיק, קליל, נפלא להעברת שעות מתות או לבזבוז הזמן על שטויות מהנות. המבחר גדול וכשמוצאים מעגל של אנשים שכיף לקרוא  זה בכלל סבבה. זה גם הרבה יותר מפותח מאתר הכרויות, למרות שלי לא יצא מזה כלום.

היום בבוקר בדקתי מיילים, היו עדכונים על בלוגים, כמה ספאמים על הגדלת זין, כמה על הגדלת חזה ואחד שהשכיל לפנות אל כל פלחי האוכלוסייה והציע הגדלת זין וחזה באותו מכתב.

היה את המייל הרגיל עם המצגת על זה שפרזנט זה לא רק הווה זה גם מתנה ולכן צריך לנצל אותו, הכל היה אמת כי בודהא אמר. היו עוד בערך שלושה מיילים מבודהא אשף הפאוור פוינט, בחלקם החיים היו מצגת של שושן צחור, בחלקם היינו מצגת של עץ גדול.

היה מייל אחד שאמר לי שאם אני מוחקת אותו אין לי לב, היו בו גורים לאימוץ וילדים מסורטנים. שמרתי אותו בסל המחזור.

בתיבה שלי לא הייתה אף תגובה מישראבלוג, מה שהדליק אצלי נורה אדומה שאולי כדאי לכתוב פוסט חורפי נשי ומהורהר.  ולמה לא באמת? אני אישה מהורהרת עם סוודר. חוץ מזה שכבר קראתי מאמר והרשתי לעצמי את הפעילות האהובה עליי– בהייה בארון. אין זמן טוב יותר לעדכן אתכם במספר סעיפי כלום המתרחשים בחיי:

* הרווקות נותנת אותותיה. לפני כמה ימים שרוני ישנה אצלי וכשקמנו היו לה שמונה מאות אלף שיחות שלא נענו. לי הייתה בקושי הודעת אס אם אס אחת.

 מסלקום.

 הו בדידות נצחית.

* הלימודים תובעניים וטובעניים. טעמתי מהרבה ובשלב מסוים תמיד פרשתי. מקצועות מעניינים יחסית כמו פסיכולוגיה, מדעי המדינה, תקשורת, ספרות –מכולם למדתי המון, בעיקר לפתוח את הראש. מהכל התחלתי להשתעמם וברחתי. השנה אני לומדת לסיים, זה לא פשוט.

 (קונוטציות מיניות בעלות גוון תיכוניסטי כבר נלקחו בחשבון ונשללו)

* יש לי מחר דייט עם בחור בונבון ז'יטון. איף כמה  מרגש.

* סוכנות הבלשיות מספר אחת – מתוק ושובה לב, אך ברגע בו נודע לי כי הוא נכתב על ידי גבר לבן, עלתה בי תחושה לא נוחה של פטרנליזם אימפריאליסטי אתנוצנטרי מיזוגני ועוד שלל מילים ארוכות שעיקרן-  אפריקה דרך עיני אישה שחורה שמנה? בתחת שלי. 

(וספר ישן של ג'רי דארל גורם לי להתפוצץ מצחוק כאילו אני שוב בת עשר)

* אני כל הזמן מפסידה נולד לרקוד. זה ממש מדכא, במיוחד שהריאליטי של חיי משמים כל כך. לפעמים בא לי לנפות את עצמי.

(ופניה נרגשת לאחראים - מה עם עונות שניות ל"האוס" ו"אבודים"? הלנצח אתקע עם זיוני השכל לכוסיות של "בטיפול"? אמשלכם בגבס)

*הקוסקוס של אמא של פנסאית היה מעלף ומטריף חושים. חבל שאני לא יודעת לבשל כלום וצריכה להסתמך על חסדיהן של נשים זרות, אבל אין מה לעשות, חייבים שימוש זה או אחר לחברות תוניסאיות (מצאתי את הג'וד, את יכולה לבוא לבקר).

*הרהורי חורף – היום השפריץ עליי אוטובוס וגם אכלתי מרק מג'ירף.

זהו, אין לי כח לכתוב פוסט ביותר מעשר דקות כי האזור של המחשב הוא הכי קר בבית.

עכשיו אני הולכת לענג את עצמי בפעולה הנשית והמהורהרת של מיון חוצצים תוך האזנה להראל סקעת.

ביי

לאחרונה (בעשרים ושש השנים האחרונות, הכוונה) הגעתי למסקנה שאני למעשה מעין איוב מודרני. כל חיי רודף אותי מזל מוזר במקרה הטוב ורע במקרה הרגיל, מה שמביא אותי למסקנה הבלתי נמנעת שגם עליי השם עורך הימורים בלתי חוקיים עם לוציפר.

 אני אפרט:

  לפני שבועיים הלכתי עם ר', חברתי האינטלקטואלית, לצפות בסרט "האחים גרים". הסרט מתוק מעין כמוהו, ואת חוויית הצפייה  העברנו ברב חן דיזינגוף. ליד ר' ישב איש מוזר שבא לבד. התענגנו על הסרט ועל חטיף אנרג'י תועה שאתרע מזלו להקלע לתיקי, כאשר לפתע האיש המוזר שבא לבד התחיל להתנהג מפחיד. בתחילה זה נשמע כמו השתנקויות ואני ור', אזרחיות למופת, הבטנו בו בדאגה בלי לעשות כלום.

 "מה קרה לאיש המוזר שבא לבד?" החלו שואלים אנשים ברחבי האולם. "שמישהו יעשה לאיש המוזר שבא לבד היימליך!" הציע צופה נוסף.

השתנקויות של ההש"ל הפכו בהדרגה לצחוק היסטרי, קולני וחסר שליטה. "שמישהו יעיף אותו!" הציע  צופה צבוע שדקה לפני כן דאג לבריאותו.  ר' נדחקה לעברי, מנסה להתרחק כמה שיותר מטווח פיזור החיידקים. מיותר לציין שאיש כבר לא התרכז בסרט. זה היה מצער מאוד כי אלו היו הדקות האחרונות והמצוינות, וההש"ל היה יכול להתחשב ולהתאפק מעט עם התקף האפילפסיה.

"זו לא אשמתו, זו תסמונת טורט, זו לא אשמתו!" זעקה אזרחית צדקת משורה מתחתיו. ההש"ל, בתגובה, קם ופתח את מכנסיו לעברה (!!!). הקהל החל מצווח.

בשלב זה עלו כותרות הסיום, אני ור' כבר היינו בעיצומה של ריצה אובססיבית אל מחוץ לאולם.  כרגיל מעדתי קלות, "חכי לי ר'!!!" צרחתי כשרה אנג'ל,

 "ש." השיבה ר' בפנים חמורות סבר, "במצבים כאלה, כל אחד לעצמו".

כך, גם הפסדתי את הדקות האחרונות של "האחים גרים" וגם גיליתי את פרצופה האמיתי של ר'. מיותר לציין שעכשיו אני אוהבת אותה אפילו יותר.

עוד זה מדבר וזה בא –

דודה מלכה בדיאטה ורזתה מלא, מה שאומר שמידי יום היא עולה מולי במסנג'ר ומספרת לי על 50 דקות הספורט שעשתה, ועל צריכת שתי פריכיות אורז מיותרות שמייסרות אותה.

אני כמובן מנסה לעודד כמיטב יכולתי "יפה דודה! את כוסית!" ולנסות להועיל "סושי זה בריא!". כמובן שזה מאלץ אותי להעמיד פנים שגם אני שומרת על דיאטה בריאה ומאוזנת ולכן כשהיא אומרת לי "אכלתי היום שתי פרוסות לחם קל עם כלום", אני נאלצת לנער את פירורי הטורטית מחולצתי ולהשיב "כן, גם אני".

כך אני מפתחת רגשות נחיתות עזים למראה אופייה החלוצי והמתמיד ונשבעת לענות עצמי בשוטים ועקרבים לנצח.

.

עוד זה מדבר וזה בעעע – התיק הסגול שרציתי נעדר מקניון גבעתיים, מדיזינגוף ומרמת אביב. חיי אינם חיים. אני שוקלת לעשות לעצמי פילגש בגבעה ולשלוח את חלקיי לשניים עשר סניפי זארה בארץ.

עוד זה מדבר וזה בצ – שנת הלימודים החלה ואני נאלצת לפקוד תדיר את ספסלי האוניברסיטה. בינתיים הברזתי רק משני שיעורים ואני מעריצה את עצמי, אבל אין ספק שפיקניק זה לא והחתיכים הם קצת. לרוע המזל יש שם איזה תפסן שפעם יצאתי איתו, עכשיו הוא לוקח איתי קורס וחי תחת תודעה מעמדית כוזבת לפיה הוא מזיז לי את הסרעפת. כראוי למישהו שהייתי איתו בקושי חודש וחצי, הפסקתי לחשוב עליו בערך שבוע לאחר שהעפתי אותו וגם זה היה יותר מידי. נראה כמה הוא יציק.

וזהו, כמובן שיש נקודות אור רבות בחיים – אהבה, משאבים חומריים וסביבה תומכת. מכיוון שאין לי אף אחד מהנ"ל קשה לי מעט להתנחם בהם (אף על פי שיש סימנים מובהקים ששניים מתוך השלושה בדרך).

ואי אפשר בלי ניקוץ על הבחירות והזכייה המפתיעה, אז רק אציין שבעקבות בחירתו של ארי במרי הבלוג מוריד את הדגל לחצי התורן.

דקה דומייה, חייבת לטוס.

נישוקים