שעת הש.

שוב אני בשבוע של לפני מחזור. נפוחה, עייפה, רטנונית, חרמנית ורעבה. אמנם הציצים גדולים שזה סוג של פיצוי, אבל עוד חמישה ימים גם זה ייגמר. כמו משכורת. חוץ מזה אני מוכרחה להודות שאין לי על מה להתלונן. שוקינג, אני יודעת, אבל באמת סבבה. אולי זה בגלל שישנתי עשר וחצי שעות בלילה, אולי זה בגלל שאני מסוממת מפחמימות, אבל טפו טפו, המוח שלי ענן קרמל.

הדירה שלי כמעט מוכנה. אני חוששת שכבר באמצע דצמבר אכניס את השותפה והחתולים לארגז ונעבור לשם. היום קניתי ארון ואתמול באיקאה מטבחון מדיני כדי שיהיה לקוקס איפה להכין לי טרין חצילים.

בלילה מתוכנננת לי כוסית בין ידידים, ומחר קפה עם הצ'יף וביו, בתקווה שיהיו לי גם כמה שעות בבית כדי לראות בהן "בובות" ואת כל פרקי "האנטומיה של גריי" שהקלטתי במקס . מביכס.

קניתי קורנפלקס של ענת הראל בעשרים ושבע שקלים שלמים כי חילקו בו דיוידי כושר שלה. עכשיו אני שונאת את עצמי כי אני כזאת סאקרית של הכונפת הראל הזאתי וגם ככה בחיים לא יהיה לי את הגוף שלה.

הנה  בכל זאת הצלחתי להתמרמר קצת. באמת תהיתי מי אני ומה עשיתי עם רוטוויילר הווסת שאני בדרך כלל. אני מנסה להיות נחמדה יותר לאחרונה כי הצ'יף כבר קורא לי משה לוי, אבל לדעתי זה מתוך קנאה.

במליחות עדינה

שלכם,

מתעטשת ונרגשת

ש. ג'ונג איל

אבניו Q היה חמוד נורא, לא חף מבעיות אבל משעשע ועם כמה בובות מקסימות ובדיחת ה"בדואים תמיד דורסים את הילדים שלהם בחנייה" החביבה עליי. העיקר היה אחרי זה, בדרך לסושי. אני והרומי  (חזרנו ללינקים קרצייה?) נקלענו ללב המאפליה עם מעילי פיקציה ומים עד הברכיים. מכוניות נתקעו בכביש והברקים איימו לחשמל לנו את המטרייה. "חוויה!" שאגנו מבעד לרוח ודפקנו ספרינט היישר אל מרכז הטורנדו. אחרי זה על מרק מיסו מחמם קרביים וכמה רולים בסושימטרי הידידותי והזול הרגשנו מארינס.

כשהגענו הביתה רצינו לשדרג את תמונת הפריג' שלנו לפרוייקט של דודה אז ניסינו לדחוף את החתול הקטן למקרר אבל הוא לא שיתף פעולה. היום נלך לחנוכלב שלה ונסקול אותו בקרמבואים מוקה.

חוץ מזה הייתי אצל שיננית וכבר קבעתי את התור הבא לעוד חודשיים, הביולוגית גם סידרה לנו תור משותף לבדיקה אצל רופא החניכיים החביב עלינו (אובססיית שיניים זה הדבר שחיבר בינינו) וגם קבעתי לגניקולוג החמוד בקטוביץ' כי כל הסופרפארמים כבר החרימו לי את המרשם לגלולות. חולה על בדיקות חודרניות.

עדיין לא מצאתי עבודה, שזה מסתורי לחלוטין בהתחשב בחריצותי הבלתי נלאית, מוסר העבודה הבולשביקי שלי ובקרים מסוימים בהם אני ייצוגית.

פה ושם מציעים לי משהו בחמש ברוטו ושלושים שעות עבודה ביממה. נכון, אני מוכנה להתפשרויות כאובות כיס, אבל לעבור מתפקיד משמים בשבע נטו ושמונה שעות עבודה ביום (או לילה) למשהו שאפילו לא מכסה לי את המשכנתא? טפי.

גם בן זוג עדיין נעדר, שזה מסתורי לחלוטין בהתחשב בכרבילותי החורפית, נטייתי הקלה לביטול עצמי ובקרים מסוימים בהם אני ייצוגית.

פה ושם יש לי לילה או שניים עם פרינד וויז בנפיט (אם להשתמש במונחים בוסטון ליגלים), סוף שבוע הזה אפילו היה צימר (נסיבות משונות מדי, עזבו). זה נחמד ורומנטי, אבל אני עדיין במתח לקראת הפול פאקג'.

זהו, ישנתי שלוש שעות בלילה, אני ערה מחמש וחצי ואני עייפה סלעים.

למזלי אני עפה מפה בשלוש ואולי אצליח לתפוס תנומית קלה של שש-שמונה שעות.

שלכם,

סוערת ובוערת

אני .

פתחתי לתקופת ניסיון, אם אחוש שלא בנוח אסגור בחזרה, זכרו ססמאות!

קברה הבודד של פאולינה שולץ:

אני יודעת שזה נשמע מטורף, אבל בזמן מנוחה הדופק שלי 49. אני האדם עם הדופק הכי נמוך שאני מכירה. אני יודעת שכרוכים בעניין כל מיני דברים בריאותיים שאמורים להלחיץ אותי, אבל הדאגה האמיתית שלי היא שיקברו אותי בחיים. ברור לי שיום אחד אני אאבד את ההכרה, רופא רשלן יקבע את מותי, וכעבור מספר חודשים מסיבה זו או אחרת (משפטית, אני מקווה)  ישלפו את הארון מהקבר ויהיו בתוכו מלא סימני ציפורניים. כולם ירגישו ממש נורא, אבל לא נורא כמוני, שמתה בדמי ימיה, ועוד בחנק. זאת אחת הסיבות שהפסקתי לכסוס ושאתעקש על קבורה בארון, כדי שאוכל להותיר אחריי רגשות אשמה.   

(נוט טו סלף – לבקש מהצ'יף לעשות לי ווידוא הריגה).

בכל מקרה, בזמן פעילות אירובית הדופק שלי מרקיע שחקים ל140, שזה גם עלוב אבל שיפור.

בזמן פעילות אירובית שנעשית תוך כדי צפייה בסופר נני – 177.

תמיד ידעתי שילדים מעצבנים אותי, אבל לא ידעתי עד כמה. עכשיו זה ברור – 37. הילדים שם כאלה מעצבנים ומגעילים שברור לי שגם שלי יהיו כאלה, הם ירוצו כל היום עם ירוק באף ויקראו לי ביצ'. לפחות הילדים בסופר נני יפים, הבריטים חמודים כשהם קטנים, הם בלונדים וזה לפני שנהיות להם שיניים מוזרות. הילדים שלי? איפה, הם יהיו מרוקאים ובגיל שלוש כבר תהיה להם פלומת שפם נוצתית.

אז אתמול אני יושבת לי בבית, נהנית מדקות החופש האחרונות לפני עוד משמרת לילה וצופה ב"קרב סכינים" כשדודה פרלה מתקשרת אליי. אני עונה לה בנביחה כי אני במתח, מצד אחד אני מחבבת את פרנסואה דה לה פרוג, מצד שני, אני פטריוטית ומעדיפה את השפית הישראלית שלנו. לא זוכרת איך קוראים לה אבל היא לסבו שיק חמודה כזאת. כמובן שהעובדה שהיא מוציאה עצמות של דגים עם השיניים וכל הזמן מוחצת את הירקות בידיים גורמת לי להרתע מעט מביקור במסעדה שלה, אבל עדיין.

איפה הייתי? אה, דודה פרלה מתקשרת ובאמתחתה שידוך. יש גבר פנוי וכעור בסביבה? זורקים עליו את ש.! החלטתי בצעד אמיץ שנמאס לי להיות הגמ"ח של המשפחה שלי וסירבתי בנימוס. אחרי שזה לא עזר צרחתי עליה שאני לא צער בעלי חיים וניתקתי. כן כן. צעד קטן לי, צעד גדול לעיירות הפיתוח.

אז איך זה קשור? השידוך המחריד שהוצע לי הוא איזה שוטר או כבאי או משהו בסגנון הזה של איי קיו ארבע מכה נשים,  ולמרות שהוא צעיר ממני בשנה יש לו שני ילדים מנישואין קודמים. עשיתי חישוב שאם כל ילד זה 37, יש לי אוטומטית עוד שבעים וארבע לדופק. מצד אחד זה מפחית משמעותית את סיכויי להיקבר בעודי בחיים, מצד שני, פתאום זו אופציה לא כזאת נוראית.

עדכוני פייסבוק:

אני כבר ערפדת ג'דיי שזה אומר מגה חזקה ואולטרה כוסית. וגם מתחילים איתי מלא. ולא מתחילים במובן של זורקים כבשה, שולחים לי הודעות וכאלה. אני מוחמאת ומוטרדת מינית כאחד.

זהו, אני הולכת הביתה לישון.

אלגנטית וטולרנטית

ש. כהן, הנצר האחרון.