שעת הש.

אני מחבבת את העונה החדשה של מסכים ולרוב רואה אותה תוך כדי נשנוש פטריות חיות מהאמפם. יש לי ויכוח עם אנשים רבים על סוגייה שכנראה אי אפשר לפתור אבל מעניין לנסות – רן דנקר כנער מפגר, מוצלח או מביך? אני הופתעתי ממנו לטובה, אחרים לא יכולים להפסיק להיקרע מצחוק בכל פעם שהוא מופיע על המסך. מה אתם אומרים?

חוץ מזה, שידורים יומיים של סדרות זה חתיכת ניג'וס זולל זמן. וזו לא רק מסכים, גם רוק 30 וד"ר הו משודרות בחוזר מדי יום ולמרות שראיתי את כל הפרקים של שתיהן, אני לא יכולה שלא להקליט ולצפות באובססיב, לרוב תוך כדי לעיסה נמרצת של ברוקולי מהמגה. או קולורבי. זה בלי התלתלים. רוק 30 זה די אובייס, אבל ד"ר הו, למרות שאני לא מתעלפת על בריטים, היא אחת מסדרות המד"ב הכי טובות אי פעם. יודעים מה? לא מד"ב. אחת הסדרות הכי טובות אי פעם נקודה. ותיכף גם "עמוק באדמה" מתחילה שידור יומי ואותה לא ראיתי מעבר לעונה הראשונה ואני חשה חובה מוסרית לאלן בול, אז בכלל יהיה לחוץ. אני מניחה שחלקן יחכו למועד ב' ביום כיפור או לנסיעות אוטובוס באומניה.

ואפרופו - זהו, נגמר הפרויקט של הסמסונג אומניה, שבאמת הפיצ'ר המדהים בו הוא היכולת לצפות בסדרות שאני גם ככה רואה בבית, אבל באוטובוס כמו איזה הומלסית, ועכשיו אני צריכה להחזיר את כרטיס הסים לחברה ולחזור לשלם על השיחות שלי בעצמי. באמת הגיע הזמן לברר כמה עולה שיחת וידאו, סססאמק. היום כשחתכתי תותים לתוך גביע האקטיביה היומי שלי (בעיות עיכול. הגעתי לגיל הזה) הרהרתי בו מעט. אני לא יודעת אם אשתתף שוב פעם בדבר כזה, אני מניחה שאם זה יהיה ברמת הטיסה לחו"ל וכאלה אני לא אגיד לא, ואולי זה יישאר משהו כזה של פעם בארבע שנות בלוג.

לא הופתעתי מהתגובות הסבביות של רובכם, בעיקר כי גם אני הייתי מגיבה ככה אם בלוגר שאני מנויה עליו היה מקבל משהו מגניב. אבל כן  התאכזבתי מכמה תגובות נאצה (מעט, אבל היו), שבין אם הן נבעו מאידיאלים נעלים או קנאות נמוכות היו די מסריחות. גם בגלל היעדר הקלאס - כאילו, ללא שם? אני עד כדי כך מפחידה? זה הרי הכי בזוי שיש.

פעם היה לי ויכוח עם בלוגרית בקשר למחיקת תגובות נאצה (בעילום שם, לא כאלה של אופיום טי). אני מוחקת, ותמיד. גם כי אני אישית מעולם לא הגבתי בעילום ולכן אני יכולה להתנשא על כאלו שכן, גם בגלל שאף לוזר לא יגדל ביצים על  חשבוני, וגם כי כשמחרבנים לי על הרצפה אני מנקה. וחוץ מזה מה הבעיה בויכוח בריא בין שני ניקים מזוהים?

אבל אם להיות כנה, כנראה שהסיבה העיקרית היא שסתם ציפיתי ליותר פרגון ואהבה. אולי כי התרגלתי, אולי כי תפסתי תחת, ואולי סתם בגלל  שתמיד הייתה לי מן תחושה אוטופית שהבלוג הזה הוא מעין מקבילה חנאג'ית לבר שכונתי, כזה עם מאפרות מתחתיות ושרואים בו כל הזמן את אותם אנשים, ובגלל זה  גם אם אתה לא מכיר אותם אתה מהנהן להם עם הראש כי הם כבר לא ממש זרים.

אבל נחזור לנושא - בפועל כנראה שזה לא השפיע לכאן ולכאן, סטטיסטית לפחות. אני יכולה לדווח שמספר המנויים שלי עלה באחד שלם, ושעוד 9 אני ב400.  

כל השבוע עפתי על תשדירי הבחירות, לרוב תוך כדי לגימת טסטר צ'ויס שאמא הביאה לי בתוך קופסת תבלינים ככה שהתווספה לו גם רמיזה עדינה של אורגנו, לא רע. אני מצביעה בסוף למרצ, אלא אם כן הביולוגית לא מצביעה. החלטנו שנתקזז, במקום שאני אצביע חדש והיא סמים ושואה, נצביע שתינו מרצ. עכשיו לא בטוח שהיא תחזור לנתניה כדי להצביע כי זה יהרוג לה את החופש, ובמקרה הזה ייתכן ואצביע לחדש כדי לאזן את כל הפסיכופטים שאני מכירה שמצביעים ליברמן.  בקיצור, שום דבר עוד לא בטוח חוץ מלקבוע ש"חוק או בוקס" זה קאלט היסטרי. סופית אני מרגישה כמו חיה פוליטית. אבל צמרירית כזאת. קואלה. קואלה פוליטית.

מחר אראה את נער החידות מבומביי. בינתיים גיליתי שהפסקול הוא פצצה של להיטים מרטיטים.

זהו להיום

שלכם (טיפים לעיצוב גבות לא מחלקת אבל את ירושלים כן),

מהמהמת ומנמנמת

ש.

שי לקוראים:

ברגעים קשים אני חושב על יהלי