שעת הש.

השבת השמשית שתקפה אותנו מצאה אותי מוכנה לקרב. רגליים חלקות, שמלה בשלוף, אביביות בשפריץ ושמחת חיים שעובדי קלאב מד לוטרקי יכולים רק לחלום עליה.  בשישי צהריים נפגשתי עם הביולוגית בסנטר ורכשנו צמידים של עשרה שקלים. בסיבוב אצל המעצבים הצעירים נזכרתי שקיבלנו תלושים לחג וככה הרווחתי חזיית ספורט של טריומף וכובע קש מהמם אפילו בלי לשלם בעצמי. בפיצה עגבנייה תקענו שני משולשים לפני שהם עוברים למתכונת מצות, ואחרי זה נפרדנו בקיוסק, כל אחת גוררת לדירתה עיתון ידיעות אחרונות שמשום מה שקל עשרים קילו. בבית ישנתי עד אמריקן איידול וחלמתי שיש לי גזזת. אין לי מושג מה זה אבל אמרו לי שזה משהו של חתולים שעושה קרחות. הצעתי לקוקס לגלח את החתול כדי למנוע את המחלה וגם כי ככה הוא יראה כמו התינוקת של דנה ספקטור (מתוקה מאוד) אבל היא לא מסכימה. בערב התחרדנו בדירה עם יין ואוכל וטלוויזיה ודיבורים על מלחמה. בשבת התעוררתי בצהריים, ניקיתי את החדר, עשיתי מסיכה וצעדתי במשך חצי שעה לדירתה של הביולוגית, איתה שתיתי יין ואכלתי עוגיות.

אני אוהבת שבתות כאלה של כמעט קיץ, אווריריות כמו אבקת סוכר, בלי דאגות וביעוסים, נינוחות ומחויכות. חבל שהן קצרות יותר מהצוואר של מלינדה דוליטל, אבל עדיין, יופי.

 ונחזור לשגרת עדכונים דפרסיבית:

בגזרת ישרא שקט. גם אין מיילים, גם אין כח, ולא שמתי לב וכמעט עברו שבועיים בלי פיבלוש (בשנות בלוגרים זה בערך ארבעה חודשים). אולי אין מה לכתוב כי טוב ואולי אין מה לכתוב כי אין, אבל הפוסטים הולכים לאיבוד דרך מקלדת, וגם לקרוא בא לי רק בספרים ("רומן רוסי", כרגע).

 מבצע חופה במדבר עדיין בהקפאה, אני מעלה עובש לאיטי אבל עדיין לא מצליחה להכנס לדיכאון מזה ברמה של לשבת בבית- להדליק נרות- לשמוע אוהד חיטמן. אהבה חדשה, אני יודעת, תגיע רק במחיר של לחתוך קשר ישן. זה לא קל כרגע אבל יהיה קל יותר עם הזמן, וזמן לא חסר לי.

זהו לבינתיים, אין היי לייט טלוויזיוני שבועי הפעם, אני עדיין עצבנית מאיך שהאנטומיה של גריי גנבו מסקראבס את איך להציל חיים.

שלכם,

מועלת ובועלת

ש.

חסוי -

אתמול, בעודי שוכבת על המיטה במצב פאתט (=רואה סמולוויל), שתי מכונות גרגורים פרוותיות סרוחות על בטני ואני הוגה בדילמה הקיומית הנצחית מה לאכול, החל הסלולרי לנגן. על הצג הייתה רשומה מילה אחת שטומנת בחובה משמעות רבה – "חסוי".

אני לא אוהבת לענות לחסויים. זה טיפה מטופש כי זה לא שיש לי נושים שממתינים מתחת לבניין כדי לשבור לי את פיקת הברך עם אלה, הכי גרוע שיכול להיות זה שוב חדווה מידיעות אחרונות שמנסה לתת לי מנוי לפנאי פלוס, אבל עדיין. זה כמו לראות שוטר ברחוב, למרות שאני חפה מפשע אני מרגישה כאילו יש עליי מינימום די אן איי של תאיר ראדה. 

אז לא עניתי. חיכיתי במתח כמה שניות לראות אם משאירים הודעה. לא השאירו, שיזדיינו.

אנשים מזוהים שמשאירים הודעה אני שונאת, התא קולי הזה זה פרוצדורה יותר מעצבנת משירה גבריאלוב. יאללה כולנו דור שלישי, שלחו סמס כמו בני אדם. יש לי בערך שלושים הודעות בתא הקולי, אני לא מאזינה להן ולא אכפת לי שהם שם. אבל אם זה חסוי? למה להכניס אותי למתח? תשאיר הודעה יא קקה (אלא אם כן זו חדווה מידיעות אחרונות כמובן, במקרה הזה כמו שכבר הסברתי לך בעבר, נהרגתי בפיגוע).  

עם אורז לא מתווכחים -

דודה מלכה באה לבקר שלשום בשש וחצי בערב, היא הביאה לנו שני עציצים פוטוגניים מתנה לדירה, וקיבלה חוברת על רומא וחולצות לנסיעה. קוקס הכינה נתחי עוף בחלב קוקוס וקארי וגם אורז עם דברים בתוכו והיה מעולה, גם חתכנו תותים עם ליקר ושתינו מלא יין וקצת וויסקי. הייתי אחרי משמרת בוקר ושעתיים בחדר הכושר, ככה שנפלתי למיטה בעשר וחצי אחרי גיבורים כמו קשישה רוסייה ומסופקת. אני אוהבת להעביר כאלה ערבים, עם מלא טלוויזיה וחברים ואלכוהול וספונטניות. חבל שאי אפשר כל יום.

אתמול היו אמורות להיות לי גם תכניות עם חברים, אבל הן התבטלו אז יצא לי שוב באסה של משמרת, לימודים, חדר כושר, נמלטים ולישון, וגם כל הלילה ירד גשם וברד והתעוררתי בבהלה כל שעתיים. איף. לפחות בנמלטים היה פרק מעולה.

240:

 השבוע, מלבד לעקוב אחרי בר וליאו החלטתי גם להצטמצם. לא בהיקפים, זה אני מחליטה כל שבוע, אלא כלכלית. הכרזתי על שבוע בלי פינוקים בו כראוי לבוגרת שומרי משקל גם רשמתי כל מה שקניתי. והתוצאות:

 שבעה ימים, מאתיים ארבעים שקלים. פעם אחת מאה ומשו בסופרמרקט (אני ממליצה בחום על הפסטרמה זיתים החדשה, למרות מחירה), פעם אחת כמה שקלים אצל ירקן בשביל תותים, פעם אחת מונית כשלא הייתה לי ברירה, והשאר אוטובוסים וסיגריות. שום עגילים מתוקים בדוכן, אף חולצה במבצע, לא רול אינסייד אאוט אחד, אפילו לא לשבת לקפה (טוב זה כן, אבל לא שילמתי). כלום. חייתי על המינימום של המינימום, יצא 240.

עם כל המבצעים שיש עכשיו בחנויות, ההבראה הכלכלית הזאתי עושה אותי די חולה.

זהו להיום,

תנהגו בזהירות,

שלכם

חורפית וזלעפית

ש.

בדרך חזרה מחדר הכושר נדבק אליי אחד מהפריקס האלה שמחלקים חיבוקים בכיכר, והחליט שהוא מצרף אותי לאגודה שלהם של הווירדוז ונותן לי תואר של פיה שצריכה להפיץ אופטימיות בעולם. אני.

 במונית שירות הוא הוציא מלא כרטיסיות ושאל אותי איזה פיה אני רוצה להיות, אז אמרתי שפיית שיניים כי היא היחידה שאני מכירה (חוץ מדויד) אבל הוא אמר שאין ושאני צריכה להיות פיית קסמים כי זה הכרטיס היחיד שנשאר לו. אחרי זה ירדתי בטעות בתחנה הלא נכונה, הייתי חייבת פיפי ובקושי הצלחתי לזוז ונראה לי שנוצר אצלי נזק בלתי הפיך לכליות.

בחדר כושר עשיתי גם אימון וגם ארבעים וחמש דקות על המכונה של הסקי כי הייתי מוכרחה לפצות על הסופשבוע. ביום שישי אכלתי כל כך הרבה שאני מתביישת אפילו לכתוב על זה, נשבעתי לצום בשבת אבל הקצתי בדיוק עם שוך הרעלת הסוכר, אז התבצרתי בבית של ההורים עם פרוסות חלה טרייה וסיר דגים חריפים כבני ערובה וכיליתי בהם את זעמי.

מילא אם זה היה הסוף, אבל בלילה גם ביצעתי מעשה מגונה בפיצה.

עכשיו אכלתי ביצה בשביל החלבונים וקינחתי בשני קיווי, לצערי יש לי בפריזר חבילת לקבו, שזה הדבר הכי טעים שיהיה הקיץ הזה, ואני מנסה להתעלם מהם אבל אני יודעת שהם שם והם יודעים שאני פה ושנינו יודעים שקרב המוחות הזה כבר הוכרע.

בגלל שעוד מעט קיץ נכנסתי לאובססיית עונת המעבר, שמתבטאת אצלי באדום. אני דולה את כל החולצות האדומות שלי מהארון וקופאת איתן מקור. אני גם מעשנת בשרשרת אבל זה בכל העונות.

קיבלתי מייל מהאוניברסיטה שיש ביום שלישי שביתה. היום היחידי שאני לא לומדת בו. תודה באמת, תמותו אמן והלוואי ששנייה אחרי שאני מסיימת יעלו את השכר לימוד לעשרים ושלושה אלף שקל בשנה.

שני חברים שלי קוצרים הצלחות עצומות בג'יי דייט, מה שגרם לי להרהר אם לשוב לחיק האתר או לא. מצד אחד האורלוגין הביולוגי שלי מכה בעוז, מצד שני אני לא בטוחה שאני אעמוד בעוד אכזבות ונפילות והתרסקויות כאלו, די נשבר לי הזין מכל החרא הזה. אמנם צריך אומץ ולקחת דוגמא מהחתול המטריף שלנו שדופק קפיצות התאבדות מהמרפסת בלי לעפעף, אבל לבן לזונה הקטן יש תשע נשמות.

זהו לבינתיים, אני הולכת לטאטא.

שלכם,

פיה מצויה

ש.

 עדכון - 19:30, תקעתי לקבו.