פעם היתה לי חברה שקראו לה סיגל. כל שנה איך שהיו מחליפים לשעון קיץ היא הייתה מתקשרת אלי. בחורף יכלתי למות והיא לא הייתה עושה לי אס אם אס, אבל בקיץ הייתה פורצת בשאגות ממאורתה ולוקחת אותי בסחיבת פצוע לכל מיני מקומות. זה לא היה הדבר היחיד המוזר בה. הייתה לה גם שרשרת שעשויה מחוט שעליו תלויה שן חלב שלה, זה תמיד הזכיר לי את "צייד הצבאים".
לפני כמה שנים באיזה ערב אביבי מצאתי עצמי ישובה איתה בבר של ערסים. זכור לי שהיא צרחה לאיזה בחור שהוא נראה בדיוק כמו אלון ריינהורן, אבל בדיוק, אני, מהבושה התרכזתי בבונדינג עם קשית המידורי סאוור הנצחי שלי כשפתאום בחור בא והתיישב לידי.
באופן כללי לא הרבה בחורים מתחילים איתי.גם אז וגם היום. ואם כבר מישהו ששווה יריקה מנסה משהו, אז בדרך כלל זה נגמר אחרי דייט או שניים. (ירוסלב אומר שיש לי קארמה של מפלצת, אבל בגלל שנשבעתי לו שאני בחיים יותר לא אזכיר אותו בבלוג אני לא ארחיב בנושא.) אבל זה באמת חפיף, חוץ מכשאני בוכה כל לילה אל הכר אני לוקחת את זה ממש בקלות.
הבחור פצח בשיחה קלילה, ואני, שנשבעתי להיות נחמדה לכולם עד שמישהו יתחתן איתי, אמרתי לו מתוך ענני האלכוהול "פיכסה, לך ממני".
סיגל הביטה בי בבעתה "ש.!" צווחה לי באוזן "הוא חמוד! מה נסגר איתך!" ואני, במסורת החברה הטובה אמרתי "פיכסה, לכי ממני".
כך הביטו בי שניהם המומים ונעלבים, עד שסיגל שברה את השתיקה ואמרה לו "עזוב, זאתי הפוכה על כל השכל"
הם התחילו לדבר, אני שתיתי עוד המון, הם התחילו להתחרמן, אני שתיתי עוד הרבה, הם נכנסו לשירותים, אני יצאתי להקיא.
מאז עברו שנתיים, אני כבר לא בקשר עם סיגל, לא בשעון חורף ולא בשעון קיץ, אבל חברה משותפת סיפרה לי אתמול שהם מתחתנים.
זה השידוך היחידי שעשיתי אי פעם. אני גאה.
"כשקר, תחמם. כשחם, תקרר".
כך נפתח ספרה של התיאורטיקנית הדגולה שמשום מה נעלמה בינות לענני ההיסטוריה בלי להותיר את החותם הראוי לה – אדווינה פריאון.
(כמובן שלאחר מכן פרויד גנב את המשפט הפותח לתורתו שלו תחת השם המכובד יותר "הומאוסטזיס")
"תורת ההסקה והמיזוג" נחשב במשך שנים לספר מקצועי גרידא, הדן בסוגיות כריתת עצי הסקה ושימוש חסכוני בהם. מה שרבים לא ידעו, הוא שספר זה אוצר בחובו גם פילוסופיית חיים שלמה, מקיפה ועדינה בתחכומה.
בארבע מאות השנים האחרונות, מאז שהספר ניצל מגנזך עלום באמריקה, הפכה תורתה למשמעותית בחייהם של אנשים רבים.
הפרק "לא רק לך חם, לכולם" מהווה אחד מיסודות המרקסיזם, האירוני הוא שהפרק העוקב "אל תיגע בחלקת היער ששתלתי ביושר ומתוך יוזמה אישית" מהווה את לב ליבו של הקפיטליזם המודרני.
זה עצוב עד כמה העולם עיוור להשפעה העצומה של הפרק המוקדש ל"צילם המקרר של עצי האלון" על תורת הגזע באופן כללי, ושל הפרק "מהגוני נשרף נפלא" על השואה באופן ספציפי.
ולמה אני מספרת לכם את זה? ובכן, בזמן האחרון אני בדיכאון. כלום לא הולך לי (ירוסלב אומר שיש לי קארמה של מפלצת, אבל הבטחתי שאני לא אזכיר אותו וכו') עושה רושם כי כדורי הפרוקסטין כבר לא מרוממים את רוחי, והברביטורים כבר לא גורמים לי לשלווה של פעם. אני מרגישה שחיי הם כשלון אחד גדול (או הרבה קטנים מחוברים). כמה שאני לא הופכת והופכת באירועים המחרידים מאוד או הסתם מבאסים הפוקדים אותי, אני לא יכולה שלא להגיע למסקנה ההגיונית היחידה – אני בסדר גמור, אני עשר. העולם דפוק.
וזה, בעצם, לב ליבה של תורת ההסקה והמיזוג (כפי שמתואר בפרק 3 "מספיק עצים לחורף" בו מסופר על ג'ונסון החוואי שנתקע בלי מספיק עצים לחורף והלך להכות את העבדים הכושים שלו או משהו כזה (ע"מ 743)).
כולם מטומטמים, הרוב לא רק מטומטמים אלא גם חארות, "העולם הוא מקום רע, מקום נוראי לחיות בו" (גם את זה גנבו ממנה) ורובנו יצורים אנושיים קטנים שבמקום לצאת ולנקום מפנים את הלחי השנייה (את זה היא גנבה).
הספר הוא לא תורה פילוסופית ערטילאית, אלא מדריך אמיתי ואמין לחיים טובים יותר.
על השינוי שהתחולל בי בעקבותיו אני אספר כבר בפוסטים אחרים.
בינתיים אני הולכת לישון איזה שעתיים, מגיע לי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
.