שעת הש.

אני מצטערת על הפיבלוש התכוף אבל מוכרחה לבשר שהציעו לי שני שידוכים. אני מאוד נרגשת כי הרבה זמן לא היה לי דייט ואני לא בטוחה אם אני זוכרת איך מתנהגים. אני עדיין אמורה להציע לשלם בכנות מזויפת או שכבר לא עובדים עם הפרוצדורה הזאתי?

וזה בליינד דייט ממש, כי כל מה שקיבלתי זה שתי תמונות מוחשכות ומואפלות של אחד מהם, וכלום על השני (בניגוד אליי כמובן שמעבירה תמונות גוף קדימה אחורה פלוס פרטים אישיים וטופס מאה ושש). עכשיו אני צריכה לבחור מקום חשוך ולזכור להוריד את הרעלה רק אחרי שני דרינקים. יש לי הרגשה שהפעם זה זה, זאת תהיה האהבה האמיתית שלי, זה יהיה הגבר שירצה אותי באמת, זה האחד שראוי לי. או שניהם, מי יודע, יכול ללכת לי קלף פה.

אבל עדיף לא להעלות ציפיות. באמת, זה לא שכבר הזמנתי שמלה אצל רות חגי מידה שמונה אבל שתתכונן להצר לשש יומיים לפני.

ובחזרה למציאות – נו, בטח לא יצא מזה כלום, אבל אולי לפחות יהיה לי מה לספר. וגם היום יש לי סרט עם הביולוגית ומחר מפגש משמח בנדיקטס אז בכלל לדעתי אני מסודרת, שבוע שמתחיל טוב הוא בעל פוטציאל מרקיע שחקים להמשך מסחרר.

ביום חמישי שרוני ישנה אצלי ובשישי בבוקר הלכנו לסנטר וקנינו ספרים וגם כזה דבר שתולים מהסלולרי עם תלתן ורוד, ופגשנו את דודה  וקוקסטא. אחרי זה ליד הכספומט ראינו את ELN ואת הגוזל וצעקנו שעה "צב! צב! צב!" עד שהוא הסתובב וגררנו אותו לגוצ'ה. שרוני הייתה קצת מאוכזבת מסלט הטונה צרובה אבל כולנו נהנינו מהמיקסים שלנו וקוקסטא בכלל הפליאה עם המנה הקרויה על שמה. בערב היה סיום ארץ נהדרת משובח שבשבילו היה שווה לסבול כל העונה ואחרי זה יורדים בגדול. באמצע היה טלפון שסיננתי ואני לא יודעת ממי, פשוט בדיוק בכיתי כשהעיפו את דוקטור ג'ף והרגשתי שצריך לתת קצת כבוד לאיש המיוחד הזה שהוריד יותר מארבעים וחמישה קילו ולשנייה אחת לא איבד מצניעותו, טוב ליבו והכבוד הבסיסי האנושי הזה שכל כך נדיר למצוא לא רק על המסך הקטן, אלא בחיים בכלל.

לאחר הפרידה והקטע הקטן של "החיים שאחרי התכנית" בו וידאתי שדוקטור ג'ף המשיך להוריד במשקל ועכשיו הוא חתיך ועדיין לא החליף את אשתו הכונפה, התפניתי לחזור ולבדוק את פשרה של אותה שיחה חצופה ממספר שלא זיהיתי, אבל טרח להשאיר הודעה שנשמעה כמו "עגגגאאאבבבבלללל קע צ'כככ שקלחזרי אליי".

תעלומית.

היום הייתי בחדר הכושר והארכתי את האימון בחצי שעה רק כדי להביט בתחת שלי שהופך למשובח מיום ליום, עכשיו אני רק צריכה להפסיק לאכול ואני כוסית על. אני גם קוראת את "הבושם" ולא יכולה להפסיק מרוב שהוא נהדר.

ועקב תלונות החרוזים חוזרים. עמכם הסליחה –

רווקה ומעיקה,

ש. כהן לשושלת מזגנים.

היום אחרי החדר כושר התאפקתי מלקנות צמיד בדיווה והמשכתי ישר הביתה. אתמול לא הצלחתי לעצור בעצמי ורכשתי שישה זוגות תחתונים בחמישים שקלים, חוטינים מצוננים עם תחרה וסאטן וסרטים ופונפונים כדי לעשות מולין רוז' מול הראי (למגינת ליבם של חיות מחמד ומציצן תועה). כן נו עם כזה מחיר הם ילכו קיבינימט אחרי שתי כביסות אבל כבר הסכמנו שבבגדים עדיף לקנות הרבה ולהחליף מהר מאשר לקנות משהו איכותי שמחזיק. מי בכלל רוצה ללבוש משהו יותר מעונה.  והיום הצמיד קרץ לי בזהב מזויף והמשכתי הלאה כי החלטתי שאני חייבת להפסיק לפצות את עצמי על כל פעם שאני עושה ספורט. וגם לא לתקוע עוגיות. זה לא באמת מתקזז. חזרתי הביתה ורצתי לעבודה וראיתי שמצלמים סרט ברחוב שלי, אולי השתחלתי למצלמה לאיזה שלוש שניות של תהילה שיוותרו על רצפת חדר העריכה. מי יודע.

עכשיו אני בעבודה וכולם מציקים לי, בין לבין אני מצליחה לספור סימנים כחולים ברגליים ובידיים שאין לי מושג מאיפה הגיעו אבל אני נראית כמו אישה מוכה ואיפה, אפילו חבר אין לי.

אפרופו חבר, כמו שהביולוגית אומרת, כן, זה יהיה נחמד.

חוץ מזה אני מנסה לחשוב על תכנית אב, או אם, משהו, לחיים האלה שאני מתגלגלת בהם בלי שמץ של מושג לאן כמו עלה או חתול. אני יושבת עם עצמי ומודה -  כהן, את אבודה לגמרי.  פעם חשבתי שאני ארצה להיות עיתונאית או פרסומאית אבל הגעתי למסקנה שזה לא מעניין אותי. כל מה שקשור לפסיכולוגיה, תקשורת וקולנוע גם כבר עושה לי בחילה. צריכים לתפור במיוחד בשבילי מקצוע. משהו בלי הרבה אחריות כי אני לא אוהבת, וגם לא קשה מידי כי אני קצת טיפשה.

 אז תכנית, כן, זה ישמח אותי הכי (למרות שגם חבר יהיה נחמד)  ואם אפשר אז משהו שיישאר לקצת יותר משעה כי עם כל הכבוד, החיים שלי זה לא חוטיני בחמישה שקלים.

יאללה בשמחות

כהן

טוב עם צאת יום הזיכרון אני מרגישה מעט יותר נוח לשחזר כמה מחוויות אילת שלי, אם כי רצחנותן ורשעותן הולמות יותר את יום השואה, כמו העובדה שעיכבו אותי בשדה התעופה בגלל שחשדו בפותחן הבקבוקים התמים שלי כנשק טרור (אותו כפי הנראה אנעץ באבי העורקים של הטייס מיד לאחר שאשתלט על הקוקפיט). גם העובדה ששכחתי את תעודת הזהות שלי בבית לא עזרה, אבל עדיין זו לא אשמתי שהטיסה איחרה בעשרים דקות. באופן חלקי זו אשמת שרון איילון, היא ואמא שלה היו עסוקות בלעשות שמוזינג לכל מה שזז ושכחו לעלות למטוס, וכמובן אשמת חברת ישראייר שמטוסיה עפים לאט יותר מסנג'ייה. פעם הבאה רק אגד.

חוויה מצמררת נוספת הייתה במסיבה בה נכחנו הביולוגית ואנוכי, רקדנו והשתוללנו בשמחה עד ששני בחורים הציעו נישואין לבנות זוגן, כל אחד מהם באופן יותר בומבסטי וצ'יזי מהשני.  

 ואולי זה ממש ישמע כמו אוי אוי אוי, אבל אני מוכרחה לציין שארוחות הבוקר המלוניות הן לא מה שהיה פעם והדבר היחיד שיותר דוחה מבחילה ממאפין גבינה זה שיזוף בלתי אחיד. בשניהם כמובן זכיתי.

(וגם בשמלה סגולה).

אבל נגמר, היה קצר ושבתי הביתה. קצת עייפה ועסוקה, אבל אני לא יכולה להתפנק כשהשותפה שלי שוכבת בחדר עם טחול קרוע. או קרסול. משהו. אני מנסה להשלים קצת לימודים לקראת סיום השביתה, ומתרוצצת כהרגלי בין הבית לעבודה לחדר הכושר*. השבוע צפוי להיות טוב.

זהו, עוד מעט יתחיל יום העצמאות ואנחנו נצא לסבול עם יתר עם ישראל במועדונים דלוחים ואפופי עשן, הכל למען המדינה ומחר נשב על המרפסת, נמנגל ציפורים נודדות.  

ולפני סיום – מוזמנים להצביע כאן בתחרות הסיפור העתידני של נרג' אקולוגיה (?!) לסיפור "חיים אפורים", לא כי זאת חברה שלי, אלא כי הוא באמת הכי טוב.

עצמאות וקיפודים משופדים לכולם.

שלכם,

אדיבה ומגניבה (מתחיל להגמר לי מהקטע הזה של החרוזים בסוף, נראה עד כמה נמוך אצליח לרדת)

*תובנה 1 -  תמצית הכישלון של חדר כושר כאתר הכרויות (או תמצית הכישלון האישי שלי, תלוי איך מסתכלים) היא שגם אם נדמה לי שאיזה חמוד מציץ בי דרך המראית, זו טעות, הוא מביט בעצמו.

תובנה2 – זה גם לא שאני יכולה לנחור בבוז ולמלמל "עומו". התחת שלו באמת הרבה יותר יפה משלי.