שעת הש.

מהאוטובוס שכמעט דרס אותי לא נותר סימן מלבד פצע מכוער במרפק, שפוסי טוענת שיהפוך לצלקת סקסית עד מאוד. אני מאמינה לה. מעברי חצייה עדיין נראים לי מרתיעים לפרקים, אבל אני יכולה כבר לחצות אותם בלי להתאבזר לפני כן באוזניות, אמ.פי, והסאונדטרק של "חנות קטנה ומטריפה" שתמיד מוצא את דרכו המשונה אליי ברגעים הקשים. אני מניחה שאת ההיי לייט של השבוע, שהיה עמוס למדי בכל מיני סגירות מוקדמות ומשמרות מטרידות, אני יכולה לסכם בתערוכות הגופות, שהדבר הרע היחידי שיש לי להגיד עליה הוא שהיא מוצגת בחיפה. אמנם נסענו ביום השואה, נתון מעודד תמיד, ועוד עם חברה משובחת שכללה את פוסי, הנסיכה, קוקס ואני, וגם עצרנו בדרך לארוחת בוקר מפעימה ומפכפכת, ועדיין. מכריי כבר מודעים לפוביית הנסיעות לוכסן טיסות לוכסן כל דבר שכולל ישיבה ארוכה באמצעי ניוד מרובה אנשים שלי ובכלל, מה קשור חיפה? והמדעטק הזה ששיבצו בו את התערוכה, פוי, איזה מקום של חנאג'ים שוחרי מדע.

אבל רגע, תערוכת הגופות. השלט שפותח אותה, שאפשר לתמצת אותו ב"הגופות האלה הם בכלל לא של סינים אז רדו לנו מהגב, אנחנו אתיים, אתיים!" משעשע למדי, ומיד לאחריו מגיע הסבר על תהליך הפלסטיזציה שהשתמשו בו כדי לשמר את הגופות והומצא, תחזיקו חזק, על ידי גרמני. כן כן, כאילו הייתה אופציה אחרת. כאילו איזה אנגלי רך לבב היה יושב בבית וחושב לעצמו "המממ, איזה דברים משעשעים אני יכול לעשות עם כל גופות האדם האלו שאגרתי במרתף ליום מעונן?". כן. זה היה יכול להיות רק גרמני. או אוסטרי. ואם הוא לא פיתח את החרא הזה על בסיס טכניקות סודיות שרישומיהן התגלו בבונקר של היטלר בברלין, תקראו לי כלבה ותוציאו אותי לטיול.

לא הרגנו סינים! הרגנו טיבטים!

ואז! הו הו. הגופה הראשונה, כמדומני, היא של אדם רץ. אני לא יכולה להיות בטוחה כי משום מה כולן מתבססות על גופות שעושות פעולה גופנית מבאסת זו או אחרת, בטח בשביל טונוס השרירים או משהו מדפרס בסגנון, אבל אני כמעט בטוחה שהוא היה הרץ. עיני החרוזים החומות שלו עקבו אחריי חצי תערוכה, זה היה קצת קריפי. וכן, הוא היה מקולף כמו בכל התמונות מהתערוכה, ובאופן כללי נראה כמו משהו שחניבעל לקטר עומד לדחוף לו תפוח לפה ולהכניס לתנור. כל החזה שלו היה חתוך ובפנים לא היה כלום, אני רק יכולה לנחש שהמעיים המיובשים שהיו תלויים על הקיר ממול היו שלו והוא בכלל מנסה לרוץ אליהם.  

קצת הפריע לי שאין שם שמות, אני מודה. הכל נראה כל כך קר ומנוכר ומעוצב ואפילו קצת פלסטיקי כאילו כולם שם התפגרו באיקאה.  ולא יודעת, הייתי תורמת את גופי לתערוכה הזאת, אבל אחרי כל שיעורי הפילאטיס האלו הייתי שמחה לקבל קצת קרדיט.  אם במקום שלט קטן של "סרעפת. הסרעפת היא אליפטית ויש לה חלק חשוב בתהליך הנשימה" היה כתוב משהו כמו "סרעפת. סרעפת זו הייתה שייכת לקווין ג'ונס (לא סיני), 1946 – 1987 שנפטר מדום לב בעת קרוז בקאריביים. אהב טונה", הייתי מתעניינת הרבה יותר. סרעפת יש לכולנו, קווין ג'ונס היה רק אחד.  

 "אייב סמית', 1956 - 2004. היה אדם פתוח"

איברי מין. לחלקם היה ממש קטן, מה שהחזיר אותי לחשדות לגבי הסינים. גם יש להם רקטומים שם ופטמות שנראות כמו פיסות פרי מיובשות. הייתה רק אישה אחת, כל היתר גברים,  בחיינו ובמותינו אנחנו מופלות. החלק הכי דוחה היה של העוברים, למרות שהגברים שם נראו נגעלים קצת פחות, ככה שכנראה זה קשור לעובדה שאני מטפחת רחם. כל שבוע והתינוק שלו, עד לעובר בוגר. וגם היו פחות מידי מחלות, ומכל עבר נשמעו טענות ה"בניו יורק זה הרבה יותר מרשים", "בניו יורק היה סוס", בניו יורק הייתה גופה של אישה בהריון". יאללה יאללה, הטיסו בשבילכם בת יענה מקולפת מחו"ל  ואתם מקטרים שזה לא סוס? למי אכפת בכלל? אם בניו יורק היו מתאבנים לפני הייתי מרגישה קצת מקופחת, אבל על בת יענה?

לי הוא נראה די סיני

 זהו. אני הולכת להתארגן לנסיעה בת יומיים. לא אהיה ליד המחשב, אבל תהיו תמיד בליבי.

נשיקות

פלילית ואלילית

ש.

ושי צנוע לימי פול האוס שחונים:

"אבל יש לי שלושה זוגות!" ש. כהן, 2009.

כמו בכל שנה, ניצלתי את חול המועד כדי לטבוח באיקאה. יש משהו בחנות העל הזאת שגורם לי לתעב אותה בדיוק במידה הנכונה. מן דחייה משיכה שכזאת, תמיד ארצה להגיע לשם, זה תמיד נראה לי נחות. הג'אנק פוד של הרהיטים. ברור שהייתי מעדיפה בהרבה לאפסן בבית איזו פיסת ווינטג' עבשה שליקטתי בעמל בחושה ביפו, עם פיתוחים מוזרים ואווירה של חו"ל או של פעם או של מחר. גם סתם להתהדר במציאות שוק אקלקטיות היה יכול להיות נחמד, או בנגיעות סות'ביס במליון כסף ודוגמת עכביש משובץ זרקונים שתלוי על הקיר ולא חשוב כמה הוא דוחה, הוא נראה כמו משהו שלאף אחד אחר אין. משהו עם אופי, לא זבל רב פעמי שגררנו על הגג של האוטו כדי להחליף עוד שנתיים בזבל אחר.

אבל אין לי מוטיבציה, והאופי שלי כבר מזמן מתקבל בקטלוגים בדואר ככה שאין לי בעיה גם להכניס אותו לאריזה שטוחה. וחוץ מזה אצלנו, במילייה שלי אם יורשה לי לאמץ אחד, זה מקובל. כשנכנסים לבית של חברים מיד יש את הקריצה הקטנה הזאת ושאלת ה"איקאה, נכון?" הרטורית, הרי גם לי יש, אני מזהה את הספרייה הזאת ממרחק אז אל תשחקו אותה נגרייה יוקרתית ברשפון. המשכילים, כמו שותפתי למשל, גם יגידו "דגם קלימנטה שורה 26D, מגיע גם בגוון טבעי וליבנה, נכון?". וזה נעים, תחושה של אחדות ושל גורל אחד שם אותנו כאן, שם אותנו כאן ודחף לנו נקניקייה בחמש שקל. בחיים לא אכלתי כזאת, אגב, אני לא אוהבת נקניקיות יש בהן ציפורניים של חיות.

הצפויים, כמוני, יקנו את כל מה שלאחרים כבר יש. המיוחדים יותר ימצאו שם הפתעות שוודיות. אבל המשמח באיקאה עצמה, היא הסטיות הקטנות והבלתי מכוונות (אולי) שאף אחד לא יקנה בחיים ומערערות את שלוות הנפש שהמקום מנסה להשרות עלינו. פתאום במחלקת הטקסטיל, בין ווילון האמבטיה שלכולם יש למחצלת הכניסה שגם אני ארכוש, תימרח יציאה שוודית שכנראה איזה לסה הלסטרום חשב שתתפוס חזק בלבנט המיוזע. שטיח מעור פרה למשל, אמיתי לגמרי, שיוצר את התחושה המטרידה שהפרה פשוט שוכבת על הרצפה שלך, חד מימדית ושעירה כאילו השטיחו אותה באיזה סרט מצויר. וזה כל כך מכוער ולא מכאן וגורם לאי נוחות קולקטיבית, ששטף מבקרי חול המועד פונה מיד כאיש אחד, או כעדר פרות שטוחות אם תבחרו בקלישאה, ועט על איזו ערימת פלסטיקים ירוקים שאפשר להכין בהם קרטיבים ושישיית כוסות ב29.90. הפרה הזאת, בלילה חלמתי עליה, שהיא מתחת למנגנון הזה שם שמוחץ כורסאות, מכירים? זה שבודק את עמידות המוצרים ואפשר לבהות בו שעות בלי שהם נשברים. תמיד בא לי לדחוף לתוכו את האחד העפרונות הקטנים האלה, שיפסיק כבר למחוץ את הכורסה המסכנה.

ומטבעי לא נוח לי להסתובב בחלל הזה, ההאנגרי, המואר יתר על המידה והצפוף לרוב, שאצלי לפחות גורם לדמיונות שווא על כריזות בסגנון "כולם כאן, אפשר לנעול את הדלתות ולשחרר את הגז", אחרי זה איזו זונדר נתנייתית תגרד את הגופות שלנו מהקליספן (42A), תכניסו את סיבוב הבא.

 אבל אני אוהבת את המחלקה המנוכרת למטה שאוספים ממנה את הדברים, זאת שנראית כמו בית קברות לקרטון. ערימות של קופסאות על גבי קופסאות. זה תמיד מזכיר לי את הסופים של "אינדיאנה ג'ונס". ואני אוהבת את האריזות השטוחות, אני מודה, עם כל המטאפורות המעפנות לחיים שאפשר למצוא להן. קסם מרי פופינסי, כל כך קטן אבל בסוף יוצאת משם שידת לילה מפלצתית שאחרי זה כל מיני יאיר לפידים משועשעים מעצמם יכתבו טורים על כמה קשה להרכיב אותן. זה לא קשה. אם אני מצליחה בלי גבר ובלי מקדחה, צריך להיות ממש מפגר כדי לא למצוא את עצמך תוך כמה שעות עם חדר כמעט חדש באלף שקל, קרטיבים מדיאט קולה ומלא קרטונים להוריד לפח.

טוב. חפרתי. אני הולכת לחדר כושר.

שלכם,

מרהטת ולוהטת

ש.

 אני לא יודעת למה פסח הוא כזה חג עם מקל בתחת ולא יכול להיות כמו שבועות החמוד והקליל והטעים, אבל על זה נפלנו ועם זה ננצח. אז ככה זה הולך לקרות:

אחי יאסוף אותי מדירתי. כיאה לטכנאי הכבלים שהוא, זה יקרה מתישהו בין אחת עשרה לשש, אז להיות מוכנה כי לא משנה מתי אתקשר הוא בדרך. נסיעה של 20 דקות שתלווה כפי הנראה בשיחות מאופקות בינינו ואינטרקציה נמרצת ביני ובין הכינים שלאחרונה התגלו על ראשו. 

נגיע לבית גדול ומפואר בו שוכנים חברים של הוריי איתם אנחנו עורכים את הסדר, ושם נתאחד עם שושלת כהן מזגנים הענפה והאיכותית. אנחנו נהיה חמישה, הם עשרה. אבל למרות הנחיתות המספרית נרגיש שידינו על העליונה, מכיוון שהם אשכנזים ולכן האוכל שאמא שלי תביא יהיה יותר טעים.

הסדר יערך כהלכתו, מלבד החמץ שכפי הנראה יהיה נוכח על השולחן משום שכולנו אוהבים לטבול אותו ברוטב של הדג. הבדיחות הצפויות - עשרת המכות (כינים וכו') פלוס משחקי מילים על ז'רגון החג הייחודי. נמוך, נכון, וזה ידרדר עם עליית מפלס היין.

 היין - בוטיק. קריאת ההגדה - בתורות. בתורי - רשע פלוס שירים.

לאחר שלב האוכל אחד המסובים יתעקש להמשיך לקרוא את ההגדה, אבל הוא יאבד את הקהל לטובת מרפסת העישון, יתייאש, יכין לכולם אספרסו. מישהו ייזכר (לא אני) שיש גם כמה עוגות (אוקיי, אני), וקינוחים יחולקו לכולם. נסיים את הערב בחיבוקים, ניסע הביתה.

אווירה - מתנדנדת. ת'ים - תחגרו, אבא שיכור. נושאי שיחה במושב האחורי - סדר חברים זה משהו שאנחנו אמורים לעשות, לא ההורים שלנו. נושאי שיחה מושב קדמי - סדר חברים זה משהו שהילדים שלנו אמורים לעשות, למה הם מתעקשים לבוא. לינה - בבית. יקיצה - מוקדמת, נוסעים לבקר את המשפחה המורחבת. ת'ים - חבל, עד עכשיו דווקא היה נחמד.

בוקר - תחגרו, אבא עדיין שיכור. נסיעה - ארוכה.  בדרך - ריבים.

 אמא רוצה שנאכל אצל המשפחה שלה. אבא מתעקש על שלו. דודה צועקת על הקו שנבוא אליהם. כיאה למשפחה ההרוסה שאנחנו, נתפצל. אני אסע עם אמא אחי עם אבא. אחרי זה נתאחד אצל הדודה ונאכל שוב. האווירה - מתוחה. הסגנון - פאסיב אגרסיב. הת'ים השולט - כעסים מודחקים. הכשרות - מזוויעה.  בדרך הביתה - תחושת הקלה.   24 שעות מעכשיו - אלון אט לאסט. 

התפרצויות זעם לכולם!

חג שמח.

שלכם,

מסובה ודובה

ש.