שעת הש.

*זה פוסט ללא צחוקים

לאחרונה הזנחתי את הסתרת המייל שלי בתגובות ובבלוג עצמו, וכתוצאה ישירה חזרתי למעגל המטרידים בעילום שם (אני יודעת שזה אתה צ'יף).  המכתב הנחמד שקיבלתי אתמול בלילה (בעודי רוטטת מהתרגשות ה"אקס מן שלוש") אמר שאני "עוד רווקה נואשת של ישרא". המכתב הזה פלוס הפוסט הזה של דודתי העלו בי את הנקודות הבאות שהן שחוקות להחריד אבל לעתים אין מנוס מלחזור עליהן, פחות בשביל הקוראים, יותר בשבילי:

שולח מכתב יקר – נואש זה אדם ללא תקווה. ביום בו לא תהיה לי תקווה, לא רק לזוגיות, לכל דבר שאני רוצה בחיים, זה יהיה היום בו אני אסגור את הבסטה ואקפוץ מהמצפה התת ימי (אולי עמלץ לבן ירצה אותי, הא הא).

בין דייט לדייט אני יוצאת לרגע מהוויית החיפוש וחושבת קצת, לפני שאהפוך גם אני לכרטיס עם מספר שעסוק בלפסול. לכל כרטיס יש שם, מאחורי כל חיימון 34 יש איש (שאני לא רוצה לפגוש, אבל עדיין). 

אז זוגיות זה פשרה, אבל כמו שהסכמתי עם שרוני ודודה באילת– נעדיף להישאר לבד מאשר להתפשר יותר מידי.

להתפשר יותר מידי = אני לא אתבאס יותר מידי על מישהו שמתלבש מכוער, אבל לא אצא עם מישהו שיש לו ריח רע. אני אצא עם מישהו שאין לו משכורת ענקית, אבל לא עם מישהו שישעמם אותי. אני לא אצא עם מישהו לא חכם, אני אצא עם מישהו לא גבוה. אני מוכנה לצאת עם מישהו שלא יזכור ימי הולדת\חברות\שואה, אבל לא עם מישהו שלא יגרום לי להרגיש טוב עם עצמי.

ביננו, כל אחת יכולה להיות עם גבר, כל אחת יכולה למצוא מישהו, זה לא כזה ביג דיל. מספיק לעבור שתי דקות על כרטיסים בקופידון כדי להבין את זה.

אבל רק הנואשות באמת יהיו במיטה עם גבר שלא מריח נעים, לא מעניין אותן ולא גורם להן להרגיש הכי טוב בעולם.

אז כן, יש לי חלל גדול, וכן אני מאוד רוצה זוגיות ולא מתביישת להזכיר בכל פוסט את החיפושים הנואשים/ מלאי התקווה האלה.

ואני מוכנה בכל מובן להכניס מישהו לחיים שלי. אני ישנה רק על צד אחד של המיטה, לא בועטת וכשצריך אותי אני תמיד שם, כמו שאמרתי לשרוני – שם וזוהרת בחושך.

כל עוד יש לי תקווה אני אמשיך לעבור על כרטיסי קופידון, לצאת לדייטים, לראות את החיפוש הזה כמשהו שעוזר לי להבין בדיוק מה אני רוצה (בעיקר מה אני לא רוצה, אבל נו) וכמו שאומרים באירווינגית – להמשיך לחלוף על פני החלונות הפתוחים.

תקרא לי מסכנה, תקרא לי פאתטית, תקרא לי אם אתה עורך דין שרמנטי ופנוי. אבל בחייאת אחותך, נואשת? זה לא. 

זהו סלמתק, גם ככה הפגזתי פה יותר מידי.

שלכם,

מתכרבלת עם אפרסקיי

ש.

באילת היה כיף.

אני ארחיב:

האוטובוס לאילת הפליג מהתחנה המרכזית בחצות וחצי. ישבנו בינות בנות שמונה עשרה ערסיות שלא חשבו שחמש שעות באוטובוס ראויות להיות מנוצלות לשנת יופי ולא הפסיקו לצווח ולשמוע מוזיקה של פריחות (=בית הבובות גרסת הטראנס וסתם בית הבובות). בדימונה ישבנו לסיגריה וכולם הלכו לעשות פיפי, רק אני השווצתי שאין לי. כמובן שברגע שעלינו שוב על האוטובוס שלפוחית השתן שלי הפכה לבן ארצי, קיבלה חיים משל עצמה וישבתי בכיווץ סוגרים מתוח שזה העינוי האולטימטיבי באוטובוס באילת, או כמו שאומרים בלשון שיווקית ופרסומית – נפלה עליי עז. למזלי לאחר חצי שעה הייתה עוד עצירה ונפטרתי מהעז בסניף של yellow בלי לקנות כלום, מוהא.

הגענו לאילת בחמש בבוקר ונסענו לנו להילטון מלכת שבא, שם התברר לנו שאנחנו מקבלות חדרים רק בשלוש ורצינו למות.

טרוטות עיניים ותשושות הלכנו לאכול ארוחת בוקר בארומה, כשבאמצע של החביתה שרוני ציינה כי רגליה נפוחות במקצת. "אני מפילה עליכם עז" היא מלמלה והרימה מכנסיים. צרחתי. זו לא הייתה עז, זה היה כל גן החיות התנכי המזויין. כפות רגליה של שרוני עברו מוטציה אכזרית במיוחד ונראה שהשתילו לה זוג טלפיים של שחקן כדורסל כושי.

 עייפות, מאוכזבות מהמלון ולחוצות נסענו למיון ביוספטל.

בבית החולים הקריר והממוזג הכל השתנה. היה כיף חיים, אנשים נחמדים, רופא חתיך וגור חתולים. כמעט החלטנו שאנחנו מוותרות על הילטון ועוברות לישון שם כל הסופשבוע. הרופא החתיך (אם כי מעט צעיר ולא מקצועי) בדק את שרוני בחושניות בעוד אני שואלת בתקווה "היא תצטרך כריתה?". גור החתולים שהכנסתי איתי למיון עסק בינתיים בניקוב נמרץ של דיאליזה וגורש בבושת פנים לחכות עם דודה על הספסל.

הרופא קבע כי לשרוני כפי הנראה יש "כשל בגרביטציה", שמשום מה תמיד חשבתי שזה מה שיש לי בציצי, שוחררנו חזרה לבילויים ושיגועים.

שיחקנו על הקטע ששרוני פצועה וקיבלנו את החדר במלון בשתיים עשרה. במחאה שקטה נרדמנו לארבע שעות, רק דודה עם הקיסמים בתחת הלכה לטייל באילת ולעשות פוטו רצח לכרישים במצפה התת.

דודה באופן רשמי הפכה לביצ' שלנו וסינג'רנו אותה בלי הפסקה. "דודה תביאי דיאט קולה", "תזמיני אבטיח לחדר", "לכי לקנות לנו ברד, כלבה" ו – "תריבי קצת עם ברברה מהקבלה כדי שיביאו עוד מגבות" הפכו למשפטים השגורים בפינו. היא קיבלה את גורלה בהכנעה ולא קיללה יותר מידי. היא גם ישנה על הספה והייתה ממש מסכנה.

בערב יצאנו והיה משמים למדי. בר הופינג באילת זו חוויה מוזרית למדי המלמדת אותנו מספר דברים על תושבי העיר ותייריה:

1. האילתים אוהבים לשיר. כל מקום הוא או קריוקי או שהמלצרים בו מזמרים.
2. באילת יש הרבה רוסים וגם הם אוהבים לשיר, כפי שגילינו ב"החוף של יורי".
3. המאנקיס הוא עדיין המקום היחיד שאפשר לסבול, במיוחד כי הם תמיד מביאים להקות מעולות.
4. איש מפחיד התחיל עם הדודה.

למחרת כבר היה מצויין. רגליה של שרוני חזרו לצורתן המקורית והפסקנו לקרוא לה ג'וזף מריק, ארוחת הבוקר הייתה סופנית ומיד לאחריה הלכנו לחוף ואפילו נכנסתי למים לארבע שניות. איכס מים. השתזפנו כמה שעות, היינו בקניון וקניתי  מכנסיים, גופיה, שמלה, מלא תכשיטים מתוקים מדיווה, שני קרם לחות במחירים מצחיקים מהסופר פארם וכפכפים מתוקים להחריד.

חוץ מזה אכלנו מלא מלא, נחנו המון וראינו טלוויזיה.

בגלל שדודה הייתה המשרתת שלנו והקפדנו על תזונה עשירה החלטתי שהשבוע הזה יהיה עינוי אחד ארוך ומתמשך בו אתאמן למוות.

 היום בבוקר טסנו חזרה. היה כיף.

כוכב נולד4, עדכון:

אני ושרוני התאהבנו פה אחד במתוקה ההיא ממושב משמרת ובצרפתול ששר "אהבה בת 20" של יוסי בנאי. וגם בגל אוחובסקי אבל זה לא קשור.

דייטים:

שני שידוכים צפויים לי, אחד מהם כבר ביום רביעי. שניהם גרים רחוק ואחד גם ממש נשמע לא מעניין אבל זה מאחות של אמא שלי ואני מחויבת לפחות לנסות אחרת ינדו אותי וגם כה קוראים לי מאחורי הגב לזבית. בטלפון הבחור נשמע לחוץ רצח על חתונה וזה ממש לא מתאים לי (אני אהיה היחידה שלחוצה על חתונה בבית הזה!) ברור שאני רוצה להתחתן, אבל רק עוד שנתיים שלוש כזה. ואני גם שונאת חורים ולא מתכוונת לעזוב את המרכז. טוב נו נחיה ונראה ביום רביעי.

עכשיו אני הולכת להתקלח, לישון שעתיים, להתאמן ולסרט כי מוכרחים להמשיך הלאה.

שלכם,

נישוק בצוואר ולק באוזן

ש.

בליים קנדה! מעט מאוד דברים טובים יצאו מקנדה, C.R.A.Z.Y של ז'אן מארק ואלה הוא אחד מהם. אז אמנם הוא בצרפתית והוא שעתיים ורבע אבל אלו הם שני הדברים היחידים שאפשר לזקוף לרעתו. הבמאי ויתר על חצי ממשכורתו כדי לרכוש זכויות יוצרים לשירים ופוצץ את הסרט בפינק פלויד, דיויד בואי ורולינג סטונז. הסרט הוא על ילד קוויבקי (כלומר מקוויבק, לא צפרדע) שמגלה שהוא אומו ומנסה לשרוד במשפחתו הפסיכוטית והמקסימה במיוחד.  מצחיק נורא, מרגש המון, עושה ריטוטים של עונג ללילה שלם והילד קוזון לאללה.

והנה הביקורת של סייקו לסרט.

קצת קולטורה: אתמול באופן תרבותי ויוצא דופן הייתי במוזיאון לאמנות מודרנית עם ר'. הרבה דברים שם רציתי לקחת הביתה, אבל היה גם מלא חרא מהסוג של עפרונות קשורים לבד קנבס עם  דף A4  שעליו כתוב "שלום" בכל מיני שפות.

בדרך למוזיאון בחור אחד ניגש אליי ואמר לי שאני מאוד יפה, כמובן שאוטומטית אמרתי לו שאני תפוסה והתיישבתי בסנוביות לחכות לאוטובוס. הוא התיישב גם וקצת קישקשנו והוא היה מאוד נחמד, אבל אז כבר לא יכלתי לומר פתאום שאין לי חבר ולצאת אהבלה. היה לי חבל שפסלתי רק כי הוא התחיל איתי ברחוב. לפחות לקחתי את הטלפון שלו לר'.

בעעעע: אני שונאת את השבועיים שלפני תחילת המבחנים, מה שנקרא "ימי ההתרפסות".  על מנת להשיג חומר בשיעורים אליהם לא הגעתי (=כל השיעורים) אני צריכה להתחנף לאנשים שאני לא מכירה עבור הרשות להחדיר את הדיסק און קי המטונף ומעביר המחלות שלי שלי ללפטופם הבתול.

וואלה, כשהיה קורס שעניין אותי וישבתי וסיכמתי כמו חמורה מאה עמודים באנגלית, שלחתי את זה לכולם במייל. אז אתם כבר יושבים בשיעור ועוד עם לפטופ – למה, למה לעשות פרצופים? 

רק המחשבה על תקופת המבחנים מעלה בי דמעות. נקודת האור עבור מנויי המסכנים היא שלא אעבוד הרבה ולכן אהיה פחות ליד המחשב. תוצאה ישירה של זה תהיה שאחזור לפבלוש דו חודשי סדיר כמחזור של שווייצרית.    

היי! דרומה:

צ'יף – "אם נגיד אחת מכן..."

ש. – "דודה"

צ'יף – "תני לי לסיים נבלה"

ש. – "זאת בכל מקרה תהיה דודה"

צ'יף – "אחת מכן רוצה ללכת עם מישהו לחדר"

ש. – "דודה"

צ'יף – "אז תסכימו להעלם מהשטח לשעתיים?"

ש. – "אפילו שלוש, רק שתחליף מצעים"

דודה – "זה גם ככה יהיה על הספה"

יוצאים לחופש – ווווווואאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!

אני הולכת לעשות כושר, שעווה, לארוז ולחגוג עם חברים

שלכם,

איטית אך יסודית

ש.