שעת הש.

אילוף הסוררת (הפינצטה ואני)

גבה שמאל שלי תמיד נורמלית בעוד גבה ימין גדלה כאילו היא על סטרואידים. אני לא מצליחה להבין את זה, האחת עדינה ונעימה, השנייה כל שבוע מחדש נראית כאילו מקננת בה חולדה.

אלוהים, רק לא שוב –

למצוא גמל שלמה על המקלדת, לנהל בלית ברירה שיחה עם אנשים טיפשים ושוביניסטים שמעוררים בי בחילה, להתמתח על אופני הכושר ולעוף אחורנית, לתפוס דכדוך (ברמת הבכי באמצע "הישרדות אולסטארז"), לזרום עם ההנחה שרוטב לסלט ארומה לא מתקלקל כל כך מהר ובטח סתם יש לו טעם קצת מוזר.

להגיד "החורים בשקית הזבל קטנים, היא תחזיק מעמד במדרגות, זה בסדר".  

למצוא את החגורה הצבאית הישנה שלי בבית ההורים, לקחת אותה בהתלהבות למזכרת, להסתובב איתה פעמיים כאילו עכשיו 2002, לגלות אחרי שבוע שהיא של אחי ושתפסה אותו משטרה צבאית על זה.

ג'יז, רק תנו לי כל יום –  

לסיים שיעור קורע בסטודיו, ללכת לכיוון האוטובוס חצי מתה כששני בחורים צעירים מידי וחמודים מכנים אותי "שווה", לא ליפול על מכסה ביוב שני צעדים אחרי זה,  לתקוע סטייק, להבריק במבחן, לצאת רזה* במצלמה של דודה מלכה, לשבת על הדשא באוניברסיטה לפני המבחן, למלמל איזה בדיחה וששלושה אנשים שאני לא מכירה יצחקו נורא (אני לא זוכרת מה היה הפאנץ' ליין אבל הוא היה קשור לאדוארד סעיד, אנחנו חננות), לסיים ספר בצחוק גדול ("כל הכבוד, נח" של נועם זיו), לסיים ספר בבכי ("תולדות האהבה", ניקול קראוס),  לרכל עם שרונשמה בטלפון, לשבת עם חברה לסיגריה בשלוש לפנות בוקר ולשמוע סוד, להתקשר לצ'יף באמצע גול של בקהאם ולהגיד "אני לא מפריעה, נכון?", לשיר את "רוקט מן" עם סטואי מ"איש משפחה".

למצוא שטר של מאה שקל בקופסת סיגריות.

 שלכם,

בפריכות,

ש.

*   

ריח הנפלאם בבוקר:

בשש וחצי בבוקר קמתי. שש וחצי! אבל לשמחתי נגמר המבחן השני מתוך חמישה.

על סלט ארומה ודיאט אייס טי אפרסק (טעים החרא הזה) שחררתי את היד שנתפסה לי מרוב כתיבה. אחרי זה קניתי את "אלוהים יודע" בעשרים שקלים בחנות המשומשים שאני אוהבת ליד הבית.

חיפשתי במשומשים את "לב החשיכה\מאפליה" לוחשוב איזה תרגום של קונרד ולא מצאתי אותו.  מי מלווה לי? ובכלל בואו תסגרו לי את הנושא הזה – "לב המאפליה", פ דגושה או רפה?

כוכב נולד:

אין לי כח  לסקירה מקיפה בגלל שהשלבים האלו היו יותר מהכל מטופשים. העלו 14 מתמודדים, הוסיפו שניים ועשו שתי תכניות שלמות כדי להעיף שניים ולחזור ל14?!

בסופו של דבר מה שעשו זה להחליף את נועה בן שושן (לא בצדק) ואת החיטמנית (בצדק) במאור פיניה הבינוני מינוס ובעידן שמי המתוק.

אין ספק שהטעם שלי מושפע מהשירים שאנשים בחרו, אבל זו דעתי –

אני חושבת שמשהו טוב שיצא משתי התכניות המיותרות האלו זה ביסוס מאיה רוטמן וג'קו אייזנברג כמבצעים הכי טובים בתכנית העונה.

ההיסוסים חלפו, סופית אני יכולה לומר שאני מאה אחוז בעדם. לטעמי הביצוע של ג'קו היה בארבע רמות מעל לאלו של כל השאר ובניגוד לאחרים, לפחות שיר הוא ידע לבחור. הוא עשה את "יקירתי" הרבה יותר טוב מאמדורסקי, הקול שלו חופשי בגראנג' ואני מתה על זה.  

מאיה הייתה מקסימה ויפה, התחילה כבר את תהליך ההשתדרגות לכוסוניות שכל אחד מהמתמודדים יעבור העונה. אני לא משתגעת על "נפלת חזק", אבל הבחורה יודעת לשיר, אין מה לעשות.

זהבית פסי בלבלה אותי – "רעיה" של אביהו מדינה זה כבד לי, סליחה. אני חושבת  שהפעם היא שרה חלש מידי, החליפה אה לה קיי די לאנג קצת הבהילה ולמרות שסך הכל היא מאוד מרגשת היא צעירה מידי בשביל שיר כזה.

הטובים  – עידן שמי המקסים, מישל ששר פשוט נפלא, נועה בן שושן שעפה וחבל,  נירית מילס, בנדב יהלומי יש משהו.

הרעים במיוחד – מאור פיניה הזכיר לי למה לא סימפטתי אותו עוד מהאודישנים, אני מקווה שהוא לא יגיע לגמר.

לדיסק של מורן אהרון יקראו "ניסורים – צלילים מהנגריה של אבא". הבחורה שרה כל כך רע, לא חשבתי שאי פעם מישהו יצליח להפוך שיר של בן ארצי ליותר גרוע, ברכותיי.

רפאל מירילא בחר את "שנינו שווים" ואני התאפקתי לא לזרוק זיתים על המסך.

עמיר חדד שר כמו שימי תבורי והגיע עם חליפה.

היתר – ענת אסתר, גילה, ישראלה, דוד – עליי לא הותרתם כל רושם, אולי בפעם הבאה (חוץ מענת אסתר, את כבר לא, מוהאהא).

אין לי כח לשים לינקים, אבל תלחצו על התמונה של ג'קו משמאל ותגיעו לאתר, תראו כמה.