שעת הש.

אסקלציה

כשגיליתי בחמש וחצי בבוקר שהשפתיים שלי נראות כאילו שלושים יתושים עקצו אותם באותו המקום ובאותה השעה (או שרופא חסר אחריות הזריק לי הרבה מאוד סיליקון), לא איבדתי עשתונות. בהיתי בעצמי במשך דקה במלמולי הידיוסלי דיפורמד והשתנקויות בכי, ואז הערתי את השותפה בצרחות והרצתי אותה למיון. אחרי הכל אני אלרגית לדבורים, אני לא רוצה לקחת סיכון עם הצרעה הזאת שבטח הקימה לי קן במזגן. הרופא הביט בי באדישות, ולמרות שהסברתי לו שזה סוג של נדל ארסי ולדעתי אני עוברת תהליך איטי של שיתוק עצבים הוא נתן לי רק אנטיהיסטמינים. כמה שעות אחרי זה הנפיחות כבר ירדה והרגשתי טיפה אהבלה שנלחצתי ככה, אבל בכל זאת, עכבשישן, מי יכול להאשים אותי? חיפשתי בכל החדר את העקרב הצהוב אבל הוא כנראה הצליח להמלט, או זה או שבלעתי אותו בטעות והוא הטיל לי ביצים בוושט. בינתיים אני ישנה עם החתולים למרות שהם מציקים לי, רק מתוך תקווה שאיפה שהוא לא מסתתר, הם יאכלו אותו. בכל זאת, צפע בחדר. פחד אלוהים.

ושאריות

איזון כלכלי יחסי מאפשר לי לרכוש מחשב (וכך להפר את האיזון הכלכלי היחסי). התלבטתי ארוכות אם ללכת על לפטופ, פנטזיה מימים עברו, או  נייח כמו זה שיש לי וכבר חודשים ארוכים נשמע כמזמר את שירת הברבור שלו. הפור נפל על נייד. אני מתרגשת ובטוחה שהוא ישפר את איכות הפוסטים שלי לאין ערוך.

חוץ מזה אני מאוד מחבבת את "רכבת לצפון" של אמדורסקי, בעיקר את ההתחלה. אחרי זה כבר פחות, אבל ההתחלה מעולה. ואיזה מקסימים היו שני הפרקים האחרונים של דני הוליווד? בשיר הסיום (מתוך "רנט", כאילו לא קיבלנו מספיק קיטש) ממש זלגה לי דמעית. אבל בו זמנית מזל שנגמר, אני לא מסוגלת להתחייב לסדרה יומית, זה גוזל ממני יותר מדי כוחות נפשיים.

חוץ מהאפיזודה במיון היה שבוע עשר, ומסתמן שדברים מעניינים הולכים לקרות לי. לא בהכרח טובים, נכון, אבל אסור להפחית בחשיבותו של עניין.

זהו לבינתיים

אסקרגו,

הורמונלית ובנאלית

ש.

ידידים מאחלים:

אז קופצים לצימרמן לחצי גמר?

נשמה, בקנטינה בשש, אל תייבשי.

אני עדיין המום מ"וואלס עם באשיר".

גם אני לא סיימתי את "נוטות החסד".

מצטערת על הפבלוש התכוף, פשוט הצטברו אי אלו נושאים דחופים על הפרק. לא, האמת שלא הצטבר כלום, משעמם לי טילים. כבר שבת שלמה אני לא מצליחה להתיק את מבטי מתלתלי הכתפיים של אסי דיין והכיסא שלו, כשהמחיצה היחידה בינינו, הקוראים הצהבהבים, ובין ערוותו המדודלדלת היא כרסו האימתנית. מזל שיש לנו את אסי דיין במדינה. ברצינות, יהיה לי נורא חבל כשהוא ילך בדרכו של כל טומי, הוא פשוט מעניק לי שעות ארוכות של פאן. בין אם הוא מלכלך על אמא שלו או חושף את משמניו, הוא תמיד מפנק.  פאתטי\צומי\מוכן לרדת נמוך בשביל המנה הבאה\מביך את השושלת שלו בכוונה\קלישאתי\מכמיר לב\ייבבן\עושה רושם של אדם דוחה באופן כללי, מה זה משנה.  כל עיתון שמכבד את עצמו (וגם כאלה שלא) צריך תמונה של דיין שמן ושעיר יושב בעירום על הדום מאיקאה, משווה את עצמו למדינה או משהו לא קוהרנטי בסגנון, וצוחק על כולנו כשבכלל אנחנו צוחקים עליו. או הפוך למי אכפת. תמונה מרהיבה, שאפו.

ויאיר לפיד ריגש. לא שעכשיו אני מחבבת אותו או את אביו ז"ל, אבל ריגש. משעשע איך כל התמונות שנבחרו בקפידה מציגות את טומי תולה מבטים מעריצים ביאיר. ובכלל מעניין לראות את אסי ויאיר באותו הגיליון. שני אבות חזקים ומתים ושנויים במחלוקת, שני בנים כריזמטיים, שנונים, אינטיליגנטים, ומושכים, שהצליחו להשניא ולהמאיס את עצמם, כל אחד בדרכו שלו אם כי שניהם באופן מעורר התפעלות (התנחמדות בלתי פוסקת מחד, דווקאיות ילדותית מאידך ועוד כהנה וכהנה).  ואם משפחת דיין היא הקנדי של ישראל באיזו מן גרסה מעוותת, מה ההקבלה ללפידים? יש בכלל?

נחזור אליי, כי בכל זאת.

 בסופ"ש לא עשיתי הרבה. לאנץ' תל אביבי עם בקבוק יין משובח וחברים חדשים ומשובחים גם, ממולאים אצל הצ'יף עם עוד בקבוק יין, ושינה לא במיטתי שלי ולא עם עצמי בלבדי, שזה תמיד כיף אם כי הקיץ בשילוב עם נטייתי לכירבולי חנק מסתמן כמעיק. אה גם ניקיתי את החדר (סתם, רק טיטאתי), עקבתי בדאגה אחרי הגירושין של אסף ומיכל (אף פעם לא הבנתי מה היא עושה איתו. הנה משפט שלא תשמעו הרבה), הגעתי למסקנה ש"מיצי" זה ה"רחל" של החתולים, ואכלתי את סלט המלפפונים ביוגורט החדש של ארומה, דווקא מפתיע. אני אוהבת את הגדלים החדשים של הסלטים שלהם, כבר לא גיגית עם הרבה ירקות נטולי פשר אלא קטנים ומתובלים. סלט הקינואה איום ונורא, אבל לא נראה לי שזה מפתיע מישהו. גם לא את הקינואה, שנולדה בכלל ברמת הגולן והוריה קראו לה "אכזבה". קינואה, אגב, שם נחמד לחתול. הם גם מריחים אותו דבר.

זהו, עוד קצת עבודה ואני הולכת לישון. הביולוגית בת זונה, היא ידעה שאני לא רואה פרומואים בגלל היס מקס, ובכלל לא טרחה להגיד לי שהעונה החדשה של המשרד התחילה והפסדתי מלא פרקים. כנקמה אני לא מגלה לה שהעונה החדשה של בוסטון ליגל מתחילה בשלישי. שתיחנק.

יאללה שיהיה חג על הכיפאק.

שלכם,

 זוללת והוללת

ש.

• איף  נהייתי דוביבה. כל החגים האלה והחורף עלו לי באיזה ארבעה קילו, מוות. אם יש משהו שאני שונאת זו תחושת הירכיים המתחככות זו בזו מבעד לשמלה והלאב הנדל'ס שפולשים  אל מחוץ לגבולות הג'ינס, אינעל אימם. אבל יהיה בסדר, המשטר יחזור לקדמותו ואני אפרד מהעודפים בנחישות וקור לב שלא נראו מאז הנכה ההיא שהתגרשה ממקרטני. בי נשבעתי, לא עוד התחנזרויות, איי וויל נבר סטארב אגיין. הפוך, הפוך. *ייכנס לתוקף החל מיום ראשון -כולל חג השבועות שיחגג בסלט- המבצע אינו תקף לעובדים ומשפחותיהם.

• בעבודה הכל בכי רע, כרגיל. אם לא הייתי נהנית להגיע לשם כל יום ולקטר למוות כבר מזמן הייתי עוזבת. בעבודה השנייה נחמד רוב הזמן, אם כי עם כל דבר שאני מגלה שאני לא אוהבת לעשות, הולכת ומתגבשת תחושה קלה של מבוי סתום. לשמחתי אני רגילה לחצות משוכות בוץ סבוכות, אני אמנם לא מדלגת מעליהן אלא שוחה מלמטה ומגיעה לצד השני מצופה בסחלה של שלולית, אבל נו, הבנתם את המטאפורה.

• אני כבר מצפה לחזור הביתה לשבועות (וויקס). במיוחד כי מצפות לי שם אינספור מתנות מההורים מחול, כולל נעלי פומה משוכללות ומליון קרמים של ויקטוריה סיקרטס. (וזהו, בעצם, למרות שהמילה "כולל" מרמזת שיש עוד).  אני מאוד אוהבת נעלי ספורט, זה תמיד נותן לי מוטיבציה (לתכנן) ללכת לפארק, ומוטיבציה זה נהדר, זה בדיוק ההיפך מהתכונה הדומיננטית אצלי, איך קוראים לזה ששוכבים כל היום מול היס מקס ומסננים שיחות? אז זאתי.

• אז מה עם כוכב נולד? עדיין לא ברור, נחכה ונראה איזו מן נבחרת תתגבש לנו. ביקורת תגיע, ואם לא אצליח לחטוף את תום ולהכניס אותו לארגז המצעים שלי עם דבר לגופו מלבד דפדפת ועט עיפרון, אולי אאלץ לעשות אותה סולו. אבל אל תתייאשו. עדיין.

•  עד שסוף סוף הצלחתי להפעיל את הרדיו המעפן בעבודה, נפלתי על הופעה חיה של מירי מסיקה (כנראה שזה עבודה עברית בפארק, עדיין איום ונורא) עכשיו היא מטנפת את ברי סחרוף באובר דרמטיות הבכיינית והרגילה שלה. למה זה מגיע לי? למה?  אגב, מישהו ראה ג'ריקו? יש לי את שתי העונות צרובות והביקורות מעורבות,  אני תוהה אם בכלל לטרוח. קלווין?

       מספיק,

       שלכם

       כינמת ומנומנמת

       ש.