שעת הש.

אני כל כך רעבה שאני מסוגלת לאכול פיל. טוב האמת שאני תמיד מסוגלת לאכול פיל. יש לי קיבולת קיבה של עמלץ לבן. אתמול מלאה שנה לחרם שלי על הג'ירף נודלס בר. תכננתי שזה יהיה חרם שיסחוף את המדינה וכולם יסעו עם אטרייה מתנפנפת על המראה של האוטו, אבל שכחתי, ככה שזה יוצא רק אני וחברה שלי. האמת שעכשיו די בא לי על המנה המלאזית.

לוחשוף.

ספרי הראשון "מה שמזגנים מצליחים לעשות לפטמה אחת קטנה".

הביקורת מהללת:

מנחם פרי– "...רומן הביכורים הראשון ומוערך של מזגנים פותח בפני הקורא צוהר לעולם נשי חושני ומרהיב, עשיר בדימויים ומהול באירוניה דקיקה. מערכת היחסים הסבוכה בין שתי הגיבורות מצליחה לסחוף, לענג ולהלהיב כל מי שיד ימינו פנויה ומצליח לשרוד את 485 עמודי האקספוזיציה העוסקים בספסל. חבל שדואט מתה בסוף."

אריאנה מלמד– "...בתור אדם שקרא יצירות מופת  כ"יוליסס" ו"בעקבות הזמן האבוד"  התקשיתי למצוא את החידוש בספרה הראשון והמדובר של הכביכול סופרת ש. כהן מזגנים. הרי הכל כבר נכתב בסנסקריטית עתיקה על גבי עור צבי בגנזך שנתגלה בקוריאה ורק שלושה אנשים מלבדי זכו לקרוא.

 לכן קוראים יקרים – החזיקו בסוסיכם, הבשורה לא תבוא מגברת מזגנים (אם כי אני מוכרחה להודות שפואמת ליקוק התנוך בפרק העשירי הותירה אפילו אותי, להזכירכם -  אדם שקרא את יוליסס, חסרת נשימה)."

כן כן יקיריי, גם אני מצטרפת לקהיליית הסופרים הקטנה והאיכותית של ישראל, ובשבוע הספר הבא יהיה לי דוכן ליד רם אורן ואשכול נבו. בינתיים התקשורת עוטפת אותי באהבה, פרסמו את חמשת תחנות התרבות שלי בנרג' (ביג מאמא, מיט בר, סוהו, מול ים, אורקה) וגם רואיינתי למדור "הפעם הראשונה שלי" בידיעות אחרונות ("...ואז ידעתי, פרופיטרול.").

והכל בזכות מאהבתי הלא לטינית – דואט, שאת פטמתה אנשנש בכל עת ועצבה את העטיפה.

לא בכדי הוספתי לה הקדשה בתחילת הספר ("תתפשטי, כלבה").

כמובן שזה רק הספר הראשון בסדרה בת שבעה ספרים, לכל אחת משבע השנים בהן לוקח לי לעשות תואר ראשון.

 זכויות ההפצה כבר נמכרו לאולפני פרמאונט פיקצ'רס, פטמותיהן של אנג'לינה ג'ולי וסקארלט ג'והנסון נבחנות לתפקיד דואט, מה שיחסל את כל התקציב ויאלץ את מורגן פרימן לגלם אותי.

לאחרונה מאוד חם, גם יש התנתקות.

 שמתי לב שמאז שחזרתי מהחופשה אני בכלל לא כותבת פה. זה די מבאס, במיוחד כי זמן יש בשפע וחבל לבזבז אותו על דברים חסרי חשיבות כמו עבודה, סקס וחברים.

בגלל שהגופה של הבלוג שלי כבר מתחילה להסריח נוצר מצב שאין ברירה – או שקוברים או שאוכלים (כי ממש כמו ד"ר לקטר, גם אני חושבת שחבל סתם לבזבז בשר, במיוחד שיש לי את הקיאנטי ההוא מצונן בארון.)

 אז החלטתי לעשות פוסט סדר שיאגד את כל הפוסטים העתידיים (כי ממש כמו העם הגרמני, גם פקידות מזגנים צריכות לדעת שהכל בחייהן מאורגן, קבוע ושהן בכלל רק מילאו פקודות).

סביר להניח שזה ייקח הרבה זמן (כי ממש כמו חנן גולדבלט, אני יסודית)

אבל שהסוף יהיה טוב (כי ממש כמו מתנחלת חרמנית בנווה דקלים, גם אני רק רוצה חיבוק מחייל).

 הנה רשימת הדברים שאני צריכה לספר לכם עליהם:

1. הביקור הטראומטי שלי אצל סבתא לפני שבועיים. זה בטח יהיה פוסט משולש או משהו כזה כי אני עדיין מעכלת (לא את סבתא).

 שם זמני:  "הפוסט העצוב שלא ייאמן על ש. התמה וסבתה האכזרית".

2. בלוטות הלימפה שלי שהתנפחו ועשו לי מסיבות קיץ בבית שחי. כאב המון.

שם זמני: "אומפה לימפה"

3. סיכום טלנובלה (ע"ר) וייסורי גמילה.

 שם זמני: "קייזרמן, תעשה לי איף"

4. פוסט על הבוס שלי בו ייחשף סוד נורא מעברי האפל.

 שם זמני: "דברים שש. עשתה לי מתחת השולחן"

    5. סיפור לפרוייקט של דודה מלכה. האמת ששבעים נקודות יורדות לי מראש אז אני לא בטוחה ששווה   לי להתאמץ.

 שם זמני:  "סיפור לפרוייקט של דודה מלכה. 70 נקודות פחות"

בלי נדר.

סלחו לי על הפוסט הקצר, פשוט שתי חברות שלי ישנות אצלי, הן נורא חמודות במיטה שלי ובא לי ללכת בשקט בשקט ולגעת להן בציצים.