חזרה לעבר.
האם אתם זוכרים את הידיד הכי טוב הראשון שלכם?
אני כן,למרות שאנחנו כבר לא בקשר,אותו אני אזכור תמיד.
גשם,אני מסתובבת קייצית ובכלל חורף,הוא רואה אותי ובא אליי,מחבק,אני מרגישה את הריח של הבושם שלו.
יום שישי בערב,אני עולה למעלה למדרגות,בוכה,ולא אכפת לי מהאיפור כרגע.
מבחינה שמישהו יושב שם ומעשן.
"בואי,תתקרבי".
זה היה הוא.
בכיתי,בכיתי המון,והוא רק הקשיב.
אחרי זה הוא העדיף לבלות את הערב איתי,ולא עם חברים שחיכו לו בצד.
שטיפסתי על הגג,כמעט נפלתי.
בבקשה,תקראו לו,אני צריכה אותו דחוף.
המכתב שהוא השאיר לי על הכרית בחדר.
"אני מאוד מחבב אותך,ואשמח להיות הידיד הכי טוב שלך".
הילד הכי עשיר בפנימייה,בא ממשפחה מאוד מכובדת.
ואת מי הוא רצה?
אותי.
בגלל סיבות אישיות לא יכל להיות איתי.
ואני לא יכולתי לתת לו משהו אחר,רק יופי.
אני זוכרת שאחרי ריב ענק,חזרנו לדבר קצת.
ישבנו על הספסל.
"אני עוזב השנה".
הסתכלתי לו בעיניים.
"מה אני אעשה בלעדיך?".
הוא שתק,ואחרי זה אמר "תסתדרי",והלך,אני בטוחה שהוא עדיין הרגיש משהו.
ואז הופיעה היא.
ככ כאב לי לראות מהחלון אותם,יושבים ביחד בצד,צמודים.
טרקתי את החלון ופרצתי בבכי.
חברה שלו ממש שנאה אותי.
היא באה אליו ואמרה שאיימתי עלייה.
"הוא לא שלך,הוא שלי".
הוא....האמין?
גם כשהקשר נהרס סופית,נתתי לו ללכת.
וכשממש קשה לי,אני נזכרת איך הוא היה נדחף לכיתה שלי וישב לידי.
הצחיק אותי,דיברנו שטויות,והיו כאלה שחשבו שאנחנו זוג או משהו.
מה שזה לא יהיה,הוא הזיכרון הכי מתוק שיש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
