במילה אחת מרומזת שלך, כבר הייתי בדרך אליך. יצאתי אל החורף הרטוב באישון לילה ובתום דרך ממושכת המתנת לי עם שפתיך הבוגדניות. היא היתה במרחק שמיעה ופסע מאתנו, עם התינוקת שלכם ישנה בעריסה. לך הגיבור, שוב חייל שבוי של אהבה שורפת, היה רק חשוב שנמשיך לבעור.

נגעת בי כמו שאיש לא נגע בי לפני. אהבת בלי מילים וכבשת אותי במבטך המיוסר. נצרתי כל נשימה שלך, כשהבל פיך ליטף את לחיי. ביננו אין נבואות, אין הבטחות, אין אלוהים.

וכך, בעיניים פקוחות שברת לי את הלב. הרי ידעת שכולי כרוכה אחריך, נעדרת האפשרות לסרב. הייתי נותנת הכל ויותר עבור לילה איתך. והנה עמדת מולי, יפה ושקט, שליו ונוגע. כמו בכל רגע איתך, הרגשתי שהאושר שמציף אותי מספיק לי כדי שאוכל למות עכשיו. אך כמה כואב, חיי לא תמו, והבוקר הבודד שאחריך הגיע והותיר את הלילה שלנו אחור.

הס לך תינוקת, שני שנת ישרים.

אבא חזר הביתה.