הייתי מספרת לך כמה כבשה אותי האהבה הבלתי אפשרית שלנו. הייתי פורטת למילים קטנות כמה שורף היה המבט שלך כשנפגשנו, כמה מצמרר היה המגע שלך בגבי וכמה מרטיטות היו שפתיך הנושקות בעדינות אין קץ לשפתיי. הייתי מתארת איך עיניך התכולות חרותות על לוח לבי והן אלו שמקבלות את פניי כל בוקר ומלוות את שנתי כל ליל.

הייתי כותבת לך שהלילה האחרון שלנו היה כל כך מושלם, שאני עדיין לא מצליחה להחליט אם יתכן והוא אף היה שווה את אבדן חברותינו בעדו. ביני לבינך נוכל כבר להודות, שהחברות בינינו תמה ממילא עם ניצוץ הרגש הראשון שנבט בנו. אז אם כבר לאבד אותך בחיי, שיהיה עם זיכרון מתוק שכזה.

הייתי מנסה להסביר לך שאני מבינה מדוע בחרת לבגוד עתה בי, במקום להמשיך ולבגוד בה. הייתי מודה שההבנה לא הופכת את ההחלטה שלך לכואבת פחות. הייתי טוענת שגם אם הבנתי בעצמי, עדיין אני בזה להחלטה שלך להיעלם מבלי להסביר לי זאת בעצמך.

הייתי עוטפת את כל המילים הטובות בצעקה גדולה, צעקה שורטת וכואבת. ניגנת במיתרי נפשי כבעת משחק. ברצונך פורט, ברצונך קורע מיתר. ואז חוזר ושב, מנטר ובודק אם אני עוד שם, מרקדת לקול נגינתך ודועכת לפי פקודתך.

הייתי מגלה לך כמה מאוסה אני בעיני עצמי. כמה חלשה הפכת אותי להיות. כמה תלויה בהבל פיך.

הייתי זועקת שתעזוב אותי לנפשי. שלא תכתוב, לא תאמר, לא תהיה. כמו שאתה עושה עכשיו ממילא, בורח בקשיחות לב מאחריות לכאבי.

הייתי מציבה מראה מולך וכופה עליך לראות איזה אדם שפל אתה.

ואז, או אז הייתי מציצה מאחורי גבך,

ומנסה לראות זאת גם אני.