ויוי עיני - קטעים מיומנה של יועצת גנטית

כמו הצחוק, זה מתחיל מבפנים ומתגלגל החוצה...

היום הסיפור על בלוג צעיר. בלוג שנולד לפני 5 חודשים, שבועיים, ושלושה ימים בדיוק (אבל מי סופר?), והוא מוקדש לכל אלה שתהו ושאלו מהיכן בא בכלל הרעיון הזה לפתוח בלוג? וגם למה, וכמה, ואיפה, ואיך?...

אז קודם כל את ההשראה לפתוח בלוג קיבלתי דווקא מהבן שלי. "איזה רעיון מקסים!" אמרתי לו כשסיפר לי שבחר להכין עבודה בהיסטוריה בסגנון "קטעים מיומנו של..." ובאותה השניה נדלק הניצוץ. אולי אאמץ את הרעיון ואכתוב סיפורים מחיי היום יום במשרד. "קטעים מיומני". בלי עין הרע סיפורים לא חסר.  ובדיוק כך, בערב אחד של יום חול, נסלל שביל המחשבה הראשון שהוביל אותי לישראבלוג. ומאוחר יותר גם לסלונה. 

"יומן רשת!" ענו לי בפליאה בנות העשרה שבבית כשפניתי אליהן בשאלה מה זה בלוג. "נו, בלוג! מי לא יודע מה זה בלוג?" בחיי שלא היה לי מושג. אז גלשתי קצת באינטרנט, ופניתי לחברה, וחזרתי לאינטרנט, ושוב לחברה, ובחרתי את ישראבלוג כפלטפורמה ראשונית. לא במטרה להתעשר וגם לא בשביל קרדיט. השם שלי בכלל לא מופיע בבלוג. רק סיפורים. ואם אפשר דרכם ללמוד משהו, אז למה לא? ואם זה גם ייתן אולי קמצוץ של במה, ויגביר במעט את המודעות למקצוע שלי, שאני כל כך אוהבת, ושנוגע בכולנו, ושנמצא בימים אלה במצוקה פוליטית קשה, אז באמת מה טוב.

הכלל הראשון והחשוב ביותר שקבעתי לעצמי בכתיבת הבלוג היה להגן על הפרטיות של האנשים שמאחורי הסיפורים. שלא יהפוך למציצני או יהיה חלילה לא מוסרי. ולכן את הפרטים המזהים אני משנה באופן מהותי כך שלא תהיה אפשרות לדעת במי מדובר. ומכאן והלאה הסיפורים החלו לגלוש ממני ופשוט להתגלגל החוצה. רעיונות מציפים אותי כמעט בכל יום, לעיתים גם כמה רעיונות ביום אחד, ופעם אחת אפילו צץ רעיון בחלום. מיד כשהתעוררתי לקחתי פתק קטן ורשמתי אותו בנקודות שלא אשכח. 

סיפור אחד השתלב בסיפור שני, לפעמים אפילו שלושה סיפורים רקמו להם ביחד פוסט שלם. אב ובת במציאות שהפכו בפוסט אחד לאח ואחות. מטופלת ממין נקבה במציאות שהפכה בפוסט שני למטופל ממין זכר. מחלה אחת במציאות שהפכה בפוסט שלישי למחלה אחרת (אבל עם אותו אופן תורשה). והדילמות - הו הדילמות! - הן עומדות בפני עצמן, ממש כמו במציאות, חדות ודוקרות כמו שרק דילמות יודעות להיות.

וזה התחיל בקטן. הודעתי למספר חברים מצומצם ואמרתי נתחיל... ננסה... ורוב התגובות היו נעימות לי מאד. לאט לאט. תגובה קטנה פה ותגובה קטנה שם. מישהו סימן "אהבתי". וגם לתגובות פחות נעימות למדתי להתייחס. עד שלילה אחד, כשלושה שבועות מהיום בו נולד הבלוג, בפוסט השמיני, הצצתי פנימה ונדהמתי לראות מעל 1000 כניסות בתוך שעה. מסתבר שזה מה שקורה לפוסט שמקבל את המלצת העורך של ישראבלוג. 

ההמלצה המבורכת הזו הביאה עמה תנועה ערה יותר של תגובות, מנויים חדשים נרשמו, ויש לי גם כמה קוראים קבועים שאני כבר מזהה את שמותיהם. התאהבתי בתגובות ובשאלות של הקוראים. כל שאלה במקומה. דיאלוג תרבותי ונעים ברשת. וכיף לי. אני מודה שאני ממש נהנית מזה.

אפקט הרשת החברתית הביא יום אחד את ההצעה לפתוח בלוג זהה גם בסלונה. וגם מדור הריון ולידה "תשעה חודשים" של מאקו בחר לפרסם את אחד הפוסטים שלי כאייטם חד פעמי. קרוב ל - 7000 כניסות רק במאקו. בקטנה. אתר הבית של סלונה מפרגן גם הוא פה ושם ומקדם פוסטים שלי, היה פוסט אחד שקיבל במה ליום או יומיים בעמוד הבית של MSN, וגם פתחתי עמוד לבלוג שלי בפייסבוק. ומחר - מה אתם יודעים - נרשמתי ל"בלוגו"! כנס הבלוגרים הראשון מסוגו שיתקיים בתל אביב...

והנה הגענו ליום הזה, בו שום דבר לא מובן מאליו, ואני עדיין לומדת את הדבר הזה שנקרא "יומן רשת". מתקרבת לפוסט מספר 30 ומנסה להבין מה מעורר עניין או הזדהות. אקטואליה? רגשות אישיים? או שאולי לכתוב צהוב (כי הצהוב היום צהוב מאד)? היה לי פוסט שהאמנתי בו, וחשבתי שיתפוס, אך הופתעתי לראות שלא כך קרה. והיה לי גם אחד שהתקשיתי לשחרר אבל דווקא הוא פרש כנפיים והגיע רחוק הרבה יותר משציפיתי. 

והיום, לשאלות הנפוצות "מה זה יועצת גנטית?" או "מה בדיוק עושה יועצת גנטית?" אני פשוט אומרת - תיכנסו לבלוג ותקראו.

... והוא הולך לבד. איך בלוג נולד? כמו תינוק.