ויוי עיני - קטעים מיומנה של יועצת גנטית

הפעם הסיפור על אישה בריאה, שהגיעה אלי רק כי חברה אמרה לה "שכדאי לעשות את הבדיקה הגנטית לסרטן השד" (*).  יש לה בת ובן, בריאים, ובמשפחה אין מחלות, לא סרטן ולא בכלל. אבל כל מה שסיפרה מסביב לא היה מבייש סרט הולוודי באורך מלא.

"כמה אחים יש לי?... הו... את באמת רוצה לשמוע את כל הסיפור?"...

"הורי נישאו" כך פתחה וסיפרה לי, "למורת רוחם של סבי וסבתי". אבא היה מבוגר בשנים רבות מאמא ואומרים שהיה גברי ומלא חן, והיא הסתנוורה ממנו. אמא לא שמעה לסבא וסבתא אשר ממרומי שנותיהם זיהו את אהבתו חסרת הרסן לנשים צעירות. "ידו בכולן ויד כולן בו!" אמרו לה. אבל היא, צעירה ותמימה, לא ידעה להקשיב, ונישאה לו.

רצה הגורל ואמא לא הרתה מספר שנים. ואז, ביום בהיר אחד ובלי הודעה מוקדמת, אבא הביא הביתה את יוצא חלציו מנערה צעירה (אחת מיני רבות, היא ידעה, אבל מעולם לא שאלה) ודרש מאמא לגדלו. היא נעתרה לבקשתו (אולי מתוך תחושת אשם) אבל אחרי כמה חודשים לפתע הרתה בעצמה. "וכך נולדתי אני"...  

השמועה על הנס שקרה לאישה הצדיקה שהסכימה לגדל ילד לא לה ואחר כך הרתה בעצמה, עברה מפה לאוזן, והבית הפך למוקד עליה לרגל. נשים רבות הגיעו וביקשו מאמא ברכה לפריון, ולאחר שילדו, שבו והודו לה ברוחב לב במתנות ובתכשיטים.     

על פניו היה הים שקט וללא גלים, אך מתחת לפני השטח התנפצו הגלים לכל עבר. למרות מאמציה של האם לאהוב את שני הילדים במידה שווה, היא לא הצליחה להסתיר את אהבתה הגדולה פי כמה לבתה שלה, והיה לה קשה לחיות עם הכעס שבעבע בה במשך השנים על הילד שאינו פרי בטנה, ובמיוחד על בעלה שנהג לבגוד בה.

זמן קצר לאחר שנולדה עזב האב את הבית לטובת נערה צעירה שהכיר, והם נותרו שלושה - היא, אחיה למחצה, ואמה. האם לא ידעה להתמודד עם תחושות התסכול של הילד המתבגר שמצא נחמה ושעשוע במעשים שהופנו הישר לעבר אחותו הקטנה. "כשביקשתי לא לישון איתו באותו החדר כי הוא נכנס למיטה שלי בלילה ומכאיב לי, היא היתה נותנת לי חיבוק גדול ומבקשת שלא אגיד יותר שטויות כאלה"...

והיה גם המקרה שהיא זוכרת איך קראה לאמה בבהלה כי אחיה בא והוריד את מכנסיו לידה. הוא הכחיש כמובן, אמר שהיא ממציאה ומשקרת, וחיפש תירוצים בלי סוף להצדיק את מעשיו, אבל האם כבר ידעה שהשקרים אמיתיים. "מי שמדבר אמת לא צריך לחפש כל כך הרבה תירוצים" אמרה לו, וגם דרשה ממנו להתנצל, והוא יצא ידי חובה ואמר סליחה, אבל לא באמת התכוון לזה.     

"לשמחתי, בגיל 16, נפרדו דרכינו". היא סיפרה איך פרשה כנפיים ברגע שיכלה ועזבה את הבית. אחיה למחצה נשאר לגור עם האם, שנפגעה מנפילה, ונדרשה לטיפול צמוד. "במשך השנים הקפדתי לבקר את אמא סביב יום הולדתה, עד שחדלתי לעשות גם את זה". באחד הביקורים החד שנתיים הללו, כשביקרה שם עם שני ילדיה, סמרו שערות ראשה מששמעה את אחיה לוחש דבר מה לבתה. "איך שאת דומה לאמא שלך..." אמר לה. "את כל כך יפה..." כמו שברק הכה בה, חזרו וצפו הזיכרונות, פעימות הלב המהירות, הפחד, הריח... היא אספה את שני הילדים לחיקה ומיהרה לעזוב.

למרות שבחרה להתקדם הלאה ולחיות את חייה, היא אומרת שיש מילים שלא מדברות אליה יותר. כמו למשל 'טינה' (מילה שמעולם לא היתה רלוונטית), או 'סליחה' (מילה חסרת משמעות מבחינתה, במיוחד מפיו של אדם החוזר על מעשיו שוב ושוב), וגם 'התיישנות' (ישנם המעשים שאסור למילה הזאת להתחבר אליהם בכלל).

ואז היא פתאום שאלה - "תגידי, יכול להיות שהחולשה לנערות צעירות היא תכונה שעוברת בתורשה?"... המילים האלה, שדיברו מעצמן את מחשבותיה בקול רם, גרמו לה לסחרחורת קלה. אותה החולשה שהיתה לאביה, חזרה לחיות ולבעוט, כפי שהרגישה היטב על בשרה, גם אצל אחיה. חולשה שאולי מסבירה דפוס התנהגות מסוים (אבל בשום אופן לא מצדיקה אותו) וגם איננה ברת חלוף, ומה שמתחלף הן למעשה רק הנערות הצעירות שמסביב.

ואז שתקה לרגע, גלגלה עיניים, ואמרה, "אוי. ומה בקשר לבן שלי?..." המחשבה שאותה החולשה עלולה היתה לעבור הלאה גם לבנה (הרי לה ולאחיה אב משותף) גרמה לה לדמוע. היא עצמה את עיניה, ובאותה השנייה חשה כלואה בתוך סלילי הגנטיקה של עצמה. "סליחה... אפשר כוס מים? קצת קשה לי לנשום..." 

היום ידוע שמרבית המקרים של הטרדות מיניות או מעשים מגונים מבוצעים על ידי אדם מוכר או על ידי בן משפחה.