קישוטה

לי ולנטשה היה מצב רוח טוב, ממש טוב.. ובאותו הזמן. שזה די נדיר!

בשיעור מוזיקה ביקשנו לנגן מחוץ לכיתה כי אנחנו מתקדמות יותר ורצינו ללמוד Glad you came על ויאולה.

הכל היה סבבה עד שאחרי שתי דקות המורה אומרת שהיא רוצה שנעבוד עם ילד חדש שהגיע לכיתה לפני שבועיים ולא יודע כלום.

אני לא ממש רציתי אבל כמו שאמרתי, היינו במצב רוח טוב אז אמרנו סבבה. כשהבאנו כיסאות החוצה ואירגנו הכל הגיע פאריס

וסתם דיבר עם אותו בחור.

"וואי אחי אני ממש מצטער בשבילך!" מסתכל לכיווניינו.

-"כן.. אני חושב שאני הולך לסבול הפעם" שניהם צחקו ופאריס הלך.

אם לפני זה רציתי לנסות לעזור לו, עכשיו כבר לא היה אכפת לי.

ואני אגיד תאמת, אני גרועה בללמד..ושלא נדבר על ויאולה, כשהוא בכלל כינור! אבל הדרך שבה מנגנים את התווים אותו דבר אז..

זה דומה. אבל אני עדיין גרועה בזה, וגם נטשה. ואני באמת ניסיתי והייתי ממש נחמדה אליו למרות שלפני שהוא בכלל

דיבר איתי הוא כבר אמר שהוא בטוח הולך לסבול איתי ועם נטשה כי אנחנו איתו. תודה רבה.

אז בהמשך הוא ונטשה התחילו להתווכח, הוא אמר שאנחנו גרועות בלימוד [תגיד לי משהו שאני לא יודעת -.- ]

ואיכשהו הם הגיעו למצב שהוא קרא לי כלבה. אני בכלל שתקתי כל הזמן הזה ולא אמרתי מילה, אז מה לעזאזל!?

הוא אפילו לא כעס, סתם קרא לי כלבה. ואין לי מילים לתאר כמה שזה פוגע ולא מכבד. אני לא מדברת על הקללה עצמה. ברור שלא.

אני מדברת על זה שהוא מעולם לא דיבר איתי, הוא ראה אותי רק שבע פעמים [כי בשבוע הראשון שלו הייתי חולה]

אני, בדיוק כמו שהוא לא מכיר אותי אני לא מכירה אותו ואני הסכמתי לעזור לו, לפחות לנסות ותוך שניה הייתי יכולה לשלוח אותו

קיבינימט אבל לא עשיתי את זה. ואחרי כל זה, הוא מעז לשפוט הכל.. ואותי?

"כן.. אני חושב שאני הולך לסבול הפעם" ... "את לא עוזרת!" ... "סתמי. כלבה" ..

וכל הזמן הזה הוא התנהג כאילו אנחנו חייבות לו משהו, והוא לא ניסה להסתיר את העובדה שהוא לא רוצה להימצא שם.

זה שיגע אותי, ברצינות. אבל אני ממש הצלחתי להסתיר את זה, כמה נחמד.

לקראת הסוף אמרתי "טוב יודע מה, תסתדר לבד" והלכתי. והוא צעק אחרי "את אמורה לעזור לי, את יודעת!"

איזה בנאדם דפוק.