בית ספר? כן, בטח. אין לי שם (פה) כלום. החברות שלי, שגם הן רק 5 בנות, ולפעמים אני לא יכולה להיות איתן כי הם מחרפנות. זה ברור לי כבר מכיתה ז', מהיום הראשון שאני לא שייכות לבית ספר הזה. אני מרגישה מתנשאת. משהו בילדים, בדברים שקוראים בו, לא מרגיש לי כאילו אני בכלל שייכות לפה. אבל למרות ההרגשה לא עברתי בית ספר. למה לא עברתי בית ספר? כי אני מפחדת. מפחדת מזה -ששוב- אני לא אצליח להשתלב חברתית, שאני אפגר בחמר הלימודי ואהיה הילדה המפגרת, שאני אנתק קשר מהחברות שלי, שאעזוב את כל מה שאני מכירה.
תנועה? פפ... הקבוצה מתפרקת, זאת עובדה. הרי הן אמרו לי שהן בתנועה רק כי פה הן יכולות להדרין, והיא? היא לא בטוחה עם עצמה, מה היא חושבת, אם היא כן רוצה להישאר איתי בתנועה או לא. אני לא יכולה להישאר לבד בקבוצה. לצאת לבד לטיולים, כן, ברור, יש לי שם חברים, כן, אני פורחת שם, טוב לי שם. אבל בטיול האחרון שיצאתי- והן לא יצאו, כולן לא יצאו- עם הילדה החדשה, שגם ככה עוזבת חזרה לארה"ב, הרגשתי לבד לפעמים, הן חסרו לי. כאילו, היה לי כיך, כ"כ כיף, אבל אם הן היו זה היה כיף אחר, טוב יותר? רע יותר? לא יודעת. אבל העובדה היא שהן התקשרו אלי בערב, לבדוק מה איתי בכיתי. הן היו חסרות הן עכשיו חסרות.
סיירות? גם ככה אני לא מרגישה חלק מהקבוצה, רק הצטרפתי, למה אפשר לצפות? וכשדיברתי איתך אמרת לי שיחסית אלייה, היה לי כניסה טובה לקבוצה, שכן הצלחתי להתחבר יותר מהר וטוב ממנה, ושנכנסתי בתקופה טובה, ושאני לא צריכה לדאוג, שאת מכירה אותי, ויהיה בסדר. אבל ברור שלך אין מה לדאוג, וגם לא לה. לכן יש בקבוצה מקום, לכן אין לכן בעייה לעזוב את התנועה, כי גם ככה אתן חלק ממשהו אחר. אבל לי לא. אבל אני אהיה בסדר, את אמרת.
את תעזבו את התנועה. אל תעזבו אותי.
משפחה? אני כבר מזמן הפסקתי. פשוט הפסקתי לנסות ולהבין.
אולי אני סתם דרמתית, סתם עם חרדות נטישה.
אבל ההרגשה הזאת קיימת. ותחושת ההתפרקות והקריסה לא עוזבת, היא כמו מכה ברגל, אם אתה מתעלם ממנה, ומנסה להיות רגיל.
היא רק גוברת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
