איך יצאתי אל האור

אני רואה כמה כאב יש פה, ואני מוצפת רגשות.

אני חושבת שאני רוצה לעזור, אמורים להיות לי הכלים לעזור - לעזאזל, אני עברתי כל כך הרבה מהדברים האלה, אני אמורה לדעת איך התמודדתי איתם.

אבל אני חוששת. ומפחדת. ומתבלבלת. אני מפחדת שאני לא אדע מה לומר ואיך זה שאני משתפת יעזור בדיוק?

אני יודעת מאיך שאני הרגשתי שדיבור חסר תועלת לא עוזר ולכפות את רצוני לגרום להם להבין באיזה מצב נורא הם ממש לא יעזור.

איך אני אעזור לכל האנשים שחותכים, מרעיבים, שונאים, בודדים ומייחלים לרגע בו הם לא ירגישו יותר כאב?

עברתי את כל זה ועוד דברים. הצלחתי להתתגבר, הצלחתי להחלים. טוב, לא לגמרי להחלים, אבל מאוד קרובה לשם.

עברתי שינוי עצום. איך אני מסבירה את זה? איך אני מסבירה את זה שהראש שלי כבר לא חושב אותו הדבר והגוף שלי כבר לא מרגיש אותו הדבר?

אני מתחילה לשכוח איך עשיתי את כברת הדרך שעשיתי. אני שוכחת כמה הדרך לאיפה שאני היום היתה קשה ומפרכת ורק התמדה ורצון הביאו אותי לכאן.

אבל לפחות  אני זוכרת באיזה מצב איום הייתי. זה לא משהו ששוכחים.

חשבתי שהצלחתי להסתיר את עברי, לפתוח דף חדש באוניברסיטה שם אף אחד לא יודע מי אני. הייתי אני החדשה, בלי עבר שחור.

יום אחד סטודנט שאני מכירה אמר לי, "את יודעת, יש בך משהו מאוד מורבידי." וזה איבד לי את שיווי המשקל.

שאלתי אותו למה הוא מתכוון, והוא אמר שהוא לא בטוח, זה שאני שקטה ובצד ולא עם כולם.

אז סיפרתי לו קצת, לא רציתי שידעו את הדברים האלה עלי, אבל הרצון לשתף מישהו בסיפור שלי הכניע אותי.

סיפרתי לו שהיה לי דיכאון קליני במשך חמש שנים, והייתי בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. בהמשך סיפרתי לו גם שהיה לי הפרעת אכילה, והוא אמר לי שגם לו היה, אבל לא רציתי לשאול אותו לגבי זה.

לא סיפרתי שהיו לי נטיות אובדניות, וניסיתי מספר פעמים לשים סוף להכל. לא סיפרתי שהייתי חותכת את עצמי כדי להרגיש משהו, להקל על הכאב הנורא שמבפנים.

לא סיפרתי לו ההטרדות המיניות שחוויתי. לא סיפרתי לו דבר על העבר השחור והמקולל שלי.

מי שעזר לי לצאת מהשחור הוא בן זוגי האהוב, שאני אפילו לא יודעת אם הוא יודע איזה תפקיד חשוב הוא משחק בחיי. הוא האור שלי.

אבל גם האור נכבה לפעמים, וכשהוא אומר משהו לא במקום הוא לא מתאר לעצמו את הכאב שאני מרגישה.

הוא עזר לי לצאת מ"הבעיה שלי עם האוכל" כמו שקראתי לזה, הוא עזר לי להתרגל לגוף שלי. בנסיעות ארוכות הוא היה מבקש רשות לשים את היד לו על הבטן שלי לכמה דקות כדי שאני אתרגל ואראה שזה לא כזה נורא שמישהו נוגע שם.

הוא עזר לי להרגיש שוב; הגעתי למצב שהדחקתי את הרגשות שלי כמעט לחלוטין, הפסיכולוגית שלי קראה לי חצי-מתה מבחינה רגשית. גם בעזרתה הצלחתי לגרום לעצמי להרגיש שוב. וכמה שזה כאב. זה עדיין כואב.

להרגיש פתאום את כל הרגשות החזקים האלה, פחד, כאב, אהבה, עצב. זה הרגיש חזק מידי. ורציתי לחזור אחורה למצב הסטטי שלי, אבל כבר היה מאוחר מידי.

האהוב שלי תמיד היה שם עם האהבה שלו. לפעמים אני מעיזה לחשוב שהוא אוהב אותי, שאר הזמן אני מרגישה אי וודאות. הרי איך אפשר לאהוב אותי?

הוא גם עזר לי להפסיק לחתוך את עצמי, אני לא יודעת להסביר איך, אבל ידעתי שהוא לא אוהב את הסימנים שזה השאיר, וכדי לרצות אותו לאט לאט הפסקתי.

אני זוכרת איזה טקס הייתי עושה כשהרגשתי צורך בלתי מוסבר לחתוך, עם דמעות בעיניים וכאב מפלח בחזה, תמיד התמדתי בטקס. להתיישב, להוציא את הלהב, לנקות אותו, לעשות את מה שעושים, מנקה את הלהב ומחזירה אותו למקום מחבואו. הטישו מוכן במקומו לספוג את הלכלוך, והולכים לישון.

באיזה שהו שלב לא משנה כמה עמוק חתכתי כבר לא הרגשתי כמו שנהגתי להרגיש, זה כבר לא עזר לי להתגבר על הכאב העמוק שמבפנים, שעטף אותי.

זה הרגיש כמו התמכרות.

אני זוכרת שכשניסיתי להפסיק, הייתי מציירת על עצמי בעט את הסימנים שהיו אם הייתי חותכת את עצמי, זה עזר קצת אבל לא הרבה.

בסופו של דבר נתתי לעצמי לבכות, להתמסר לכאב ופשוט להוציא את זה החוצה כבכי. זה הרגיש כמו התאבלות על מישהו. פשוט לבכות עד שנרדמת, וככה עוברים יום אחרי יום.

אני חייבת לסיים כי אני פשוט לא יכולה להמשיך, פעם אחרת.

כל חודש מחדש יש את אותו הסיפור, יבוא או לא יבוא?

גם אם הוא לא מאחר תמיד יש את החשש שדווקא החודש היה יותר סיכון ודווקא החודש ניפול.

ומה אם זהו? זה המצב, מה נעשה? אני אפסיק את הלימודים? מה כולם יחשבו? מה המשפחות יחשבו? הן בטח יחשבו שזה טעות מרה.

המשפחה שלו תסתכל אלינו מלמעלה ותחשוב לעצמה איזה בושה שהילדה הזאת נכנסה להריון.

אני כל כך רוצה ילד והוא יודע את זה. וכל חודש שאני מקבלת יש שמחה מהולה בעצב.

שמחה כי אני יודעת שעכשיו זה לא הזמן המתאים - בדיוק התחלתי את התואר הראשון שלי, ועדיין אין לו הכנסה שתספיק לשלושתינו.

ועצב, כי בכל זאת. אני משתוקקת לילד, ממנו, מהאהוב שלי.

וכשמאחר, אני אומרת לעצמי לא לחשוב על זה, זה יגיע. לא לחשוב על האפשרות שאולי משהו גדל שם. אבל הוא שואל ומנסה להתעדכן לראות אם הגיע כבר.

ואני מרגיעה אותו כדי שלא ילחיץ אותי, אומרת לו שזה יגיע, זוכר את הפעם ההיא שאיחר בשבוע? הפעם לא נחשוב על זה וזה יגיע, אל תלחיץ אותי כי אומרים שלחץ גורם לו לאחר.

והחודש שוב, הפעם לקחנו אולי קצת סיכון יותר מהרגיל, למרות שחשבתי שלא אמורה להיות בעיה. אני יודעת מתי אני מבייצת ומתי אני צריכה לקבל.

אבל כאשר זה לא הגיע במועד שזה היה אמור להגיע, קצת חששתי אבל תפסתי את עצמי בידיים ואמרתי לעצמי על תחשבי על זה וזה יגיע. מנסה לא להתפתות שוב לבדיקות הריון.

המחזור איחר ביומיים. נושמת לרווחה.

למרות שהתפלקה לי מחשבה במקלחת שאולי הפעם כן. אוי הלוואי שכן והלוואי שלא!

זה לא הזמן המתאים. עדיין לא. אני רוצה לפי התוכנית - להתחתן איתו, ולקראת סוף התואר שלי להיכנס להריון.

אני רואה כל מני סטודנטיות עם בטן גדולה וכמעט מתפתה לשאול אותן איך הן עשו זאת? באיזה שלב של התואר הן? האם זה היה מתוכנן? האם הן יעשו הפסקה מהתואר?

אני כל כך רוצה לדעת אבל זה כל כך לא מנומס לשאול.

עכשיו אני "בטוחה". עד החודש הבא, שם אני בטוחה שהסיפור יחזור על עצמו.