כן?..באמת?..

נכנסתי הביתה,עדיין הייתי בהלם ממה שקרה בחצר בית הספר. 

הסתכלתי שוב בתליון ואשה בתמונה נראה כל כך דומה לי מצד אחד, ומצד שני כל כך שונה.

לקחתי את התליון שמתי את המעיל האדום הגדול שלי ואת המיטריה הלבנה עם המלמלה שסבתא שלי

קנתה לי ליום ההולדת האחרון שלי כשהייתה עוד בחיים.

הדרך כבר הייתה מוכרת לי, נסעתי אל הסיפרייה, ידעתי שאחד הספרנים שם הוא פרופסור לבוטינקה וצמחים

אולי הוא יוכל להגיד לי מהו הצמח שבתוך תליוני.

"שלום אני מחפשת את אדון קמרל את יודעת היכן אני יכולה למצוא אותו?" שאלתי את אחת הספרניות "כן, הוא צריך להגיע ממש עוד כמה דקות,את יכולה לחכות לו בינתיים". 

עברתי בין מדפים הספרים הכבדים של הסיפריה, בין מדפי הרומנים לבין סיפרי המתח והמדע בידיוני. הייתה לי בעייה עם מדע בידיוני, אף פעם לא האמנתי בחייזרים או מכשפות אבל אני מאמינה שכאשר שאני אומרת זאת עוד פיה מתה(*מתוך האגדה על פיטר פן,כאשר מישהו אומר שהוא לא מאמין בקסם פיה מתה) אבל כנראה כך גידלו אותי. 

המשכתי לעבור בין המדפים עד שקול קרא לי "קיילה מתוקה כמה זמן לא ראיתי אותך!" תמיד מר קמרל דיבר בהתלהבות, גם כאשר לא היה ממה. 

"אז במה אני יכול לעזור לך?", "אמ..אז ככה,מצאתי בתוך התליון שלי מיני עלים דקים,תוכל לומר לי מה סוג הצמח מהם נקטפו?" "אני ינסה קיי-לי-ה" תמיד דיבר במין שפה משובשת ומוזרה שכזו, אך הוא התחבב עלי ואני עליו וזה מצא חן בעיני. 

הוצאתי את העלים מכיסי, הנחתי אותו בביתי בתוך שקית דקה. קמרל, ששמו הפרטי היה נתי לקחת את העלים והסתכל עליהם דרך משקפיו בעלי המסגרת העבה. 

"אובכן, איני יוכל לומר לך בטוח במאה אחוזים מהו הצמח, את מוזמנת לבוא למעבדה שלי בביתי ושם אני יענה לך על כל מה שתירצי, וכן גם יש לי מדריכי צמחים בבית מהעת העתיקה וימי בבל עד היום וצמחים הצפויים לעתיד".

כשהגענו לביתו של נתי הוא הניח את מעילו החום המרופט על כיסא שנראה מרופט אף יותר. אדון קמרל הביא לי כוס תה חמים ומייד התחיל בבדיקות הצמח. הנחתי את הכוס על השולחן הזעיר שעמד בפינת החדר והתקרבתי אל הסיפריה.

"יש לך ספרים מעניינים יותר מצמחים?"שאלתי את מר קמרל, הוא צחק,

"כן בטח, את מוזמנת לחפש במדף התחתון ביותר ובתוך הדלתיים הסגורות".

התכופפתי אל עבר הספרים שבתוך הארון,בתוכו הייתה מגרה סגורה בעלת פתח צר לאורך שדרת הספרים המונחים בה, מכל ספר בלטה בחלקה החיצוני של שדרת הספר אות, נתי ראה אותי מסתכלת עליהם ופנה אלי בתגובה: "אף פעם לא הצלחתי לפתור אותה,להפוך את האותיות ולסדר אותם שיצאו מילה הגיונית, פעם סיפרו לי שהיא מפתח לבעיית חלומות" הנהנתי בראשוני והסתכלתי על הספרים מחדש, אכן היו כתובות אותיות אך חלקן היו הפוכות על הספר, הסתכלתי עליהן שוב, והן היו מוכרות לי. "אני יכולה לפתוח את המגרה ולנסות לפתור בזמן שאתה בודק את הצמחים?" "בטח" נתי ניגש אלי והוציא צרור מפתחות מכיס מעילו התלוי, השחיל אחד מהם לחור המנעול במגרה ופתח אותה.

לעיני נגלו ספרים עבי כרך ומרופטים בצבע ענבר נחושתי, העברתי את עצבעותי על האותיות שהיו משורטתות זהב על הספרים ופתאום הכה בי הלם,ידעתי לפתור את החידה. האותיות שהיו על הכרכים היו  ק-א-א-י-ז-ד-ל-ב-ר-פ-ו-פ-ר  כאשר חלק מהאותיות פשוט צוירו הפוך על הכרך. הפכתי את האותיות המהופכות ויצרתי את המילה שרדפה אותי ביומיים האחרוים, כלומר האישה- "איזבלה קארפורד". צעקתי לנתי שגיליתי את החידה.

"את פשוט גאון, ידעת? , אני לא אתפלא עם את צאצא של משפחה מיוחדת במינה".

"אתה יודע מי זאת, מי זאת איזבלה קארופרד?" "לא,אבל נדמה לי שנתקלתי פעם אחת הספר מסויים השם המשפחה קארפורד,תני לי לחפש" בזמן החיפוש שלו כבר שכחתי מהצמח שרציתי לפצח את מקורו, רק חשבתי שאם אני יגלה מי זאת הכל יהיה מובן ויחזור למה שהיה קודם לכן.

נתי חזר עם ספר דק, אפור ומרופט, "הינה ידעתי שהשם הזה מוכר לי".

"מה הוא הספר שבידך נתי?"

"היומן המקורי של שארלוט ואלריה מ.ארין", "אני יכולה לקרוא ממנו?"

"בטח,בזמן שאני ימשיך לבדוק את הצמח הזה שהבאת לי."

דפדפתי לאמצע היומן לעמוד שנראה קריא מספיק, והתחלתי לקרוא:

"אין יום,שעה,שנייה שאיני חושבת עלייך אהובי, איך שהלכו בדרך שלנו,איך שהתחברנו,איך שהיינו כגוף אחד.

עצבות,שמחה,שקיע וזריחה,

כאשר הים עלה וכאשר ירד,

כאשר ידיך היו מושתות לגרדום המוות וכאשר שלי.

או אהובי איך אני מודה לך ששחררתה אותי מכבלי הרוע,

איך שהגנתה על משפחתי או אהובי. בפגישתנו הראשונה שוטה, בשנייה ריצ'ארד, במילותיי ריצ'רד בחיים ריצ'-אוד (*rich-odd עשיר משונה) ובשפתי-שפתייך. 

יושבת מול החלון,מביטה ועל פני רוח ,

יודעת שיום תבוא,

יודעת שתנצל,יודעת שאני איני אף פעם אנצל כשאר-לוט (*char-lot להשחיר הרבה) אשאר עם לב שחור לעולם.

ביום שבו נותקתי ממשפחתי  בכיתי,שבוע לאחר מכן,חודש ושנה לאחר המאורע כבר ליבי נדם,

אך שראותיך שוב,

אביר מחלומותי,

שוטה ממחשבותי

ואהוב ליבי.

ליבי פעם פעם נוספת,

אך אף פעם לא ישתנה,אהבתי איתך לעולם,לעולמים כמשחק שלא יגמר לעולם,

אהובי השחקן ואני כשחקנית לאור ירח ששיך רק

לשנינו בחלומותינו

כאהבת צללים."

התישבתי לאחור והיבטתי ביומן שהיה פתוח לפני. 'מה זה?, מי זאת שארלוט?, על מה שארלוט הזאת כותבת?,מי הוא אותו אהוב?' 

ליבי החסיר פעימה כאשר הסתכלתי שוב על המילים שהיו בנויות כשיר,כפואמה, שוב ושוב חזרה על עניין החלומות,הייתי חייבת להמשיך לקרוא.

הפכתי את הספר והרגשתי צביטה קטנה ביד, ראיתי סיכה כל כך קטנה תקועה בין כריכת הספר לדף דק ביותר שמונח בין העמוד האחרון של הספר החרוך לכריכתו הקשה של הספר.

פתחתי את הסיכה בזהירות וניסיתי הוציא את בדף התקוע,כנראה אף פעם נתי לא ניסה מכיוון וניראה שאף פעם לא ניסו להוציא אותה,היא הייתה כל כך חלודה. בדף המקומט היה ציור אחד ויחיד של עץגדול  וגבוה,פני שתי דמויות מצידיו ושמות  חרוטים בתוך לב על העץ : " שארלוט וריצ'ראד אוהובי החלומות".

את שתי הדמויות זיהיתי,אחת מהן,איזבלה מהתליון שלי והשנייה אותו ריצ'ארד מחלומותי שהיה באופן משונה דומה מאוד לניית'.הפכתי את הדף ונגלה לפני ציור בעפרון דק מאוד,ציור של גן מרהיב,בקטה קטנה ונהר. ככל שהתבוננתי בה יותר ויותר כך התגלו יותר פרטים מתוך הציור. כנראה זה היה מקום החלומות שלהם,לפחות זה לא היה מוכר לי.

לקחתי את הציור אל נתי שהיה שקוע בתוך ספריו לפיצוח תעלומת הצמח,נתתי לו לראות את הציור "האם יכול להיות שהצמח הוא עלה מהעץ המצוייר"

"יכול מאוד להיות". תשאירי אצלי חלק מהעלים ואת השאר תשמרי,אני ינסה לפצח אותך".

הנחתי את העלים בחזרה בתוך התליון שלי,בוא איזבלה הייתה מצויירת.

יצאתי בחזרה לביתי כאשר בתוך תיקי מוסתר יומנה של שארלוט.

הגעתי הביתה ונעמד מולי בפתח הדלת ניית' ספוג מגשם וידיו מלאות בבוץ,הוא הסתכל עלי במבט מבוהל ואמר : "עם את איזבלה אז אני ריצ'ארד"

"אני יודעת" אמרתי בתגובה.

"זה לא יכול להיות..."

"מה לא יכול להיות ניית'?"

"שמצאתי את זה."

"על מה אתה מדבר,אני לא רואה פה כלום?"

"בואי איתי."

נגררתי אחרי ניית' בחוסר שקט ובאי רצון לתוך היער שקרוב לביתי, הרי רציתי רק להגיע הביתה ולשתות שוקו חם.

ניית' הוביל אותי לאמצע חורשה סבוכה,לתוך קרחת יער.

"מה זה המקום הזה ניית'?"

"זה היער בו א' ור' נפגשו לראשונה."

"מאיפה אתה יודע את זה?"

"חלמתי את זה." היא לניית' מבט כל כך מבוהל בעיניו שלא יכולתי שלא לחוש רחמים אליו,רק רציתי לחבק אותו. 'מה אני חשבתי לעצמי'.

"תסתכלי!" ניית' הוביל אותי לעץ שעלי היה חרות "שארלוט וריצ'ארד" ניית' נראה מבולבל.

"בחלום היה כתוב איזבלה.." אמר בעצב,חשב שכבר הכל היה לשווא.

הוצאתי את התמונה של העץ מתיקי והראתי אותה לניית': "אתה לא טעיתה"

"אבל רשום שארלוט ולא איזבלה..."

"נדמה לי ששארלוט זאת איזבלה"

"את בטוחה?"

"ניראה לי..."

מבול כבד התחיל לרדת ונשארנו רטובים תחחת העץ,היבטנו עליו שעה שלמה אחד לי השני כמו שני שחקנים, כשני צללים שוטים.

פעמון בית הספר צלצל, ונזכרתי שהיום יש לי שיעור ספרות בשעה הבאה. הלכתי אל הלוקר שי בכדי להוציא את הקלסר שלי, בדרך נתקלתי ברוז.

"היי מה קורה?" "סבבה את יודעת, ספרות", אף פעם לא אהבתי את המקצוע הזה, את האמת, שנאתי אותו, זה היה המקצוע היחידי שהייתי באמת גרועה בו.

"גברת מארין תעצרי מיד, את לא שומעת שאני קוראת לך?"

המחנכת שלי עמדה מאחורי ונזפה בי ולידה עמד ניית'.

"בגלל התנהגותך הלא מכובדת בשיעור חינוך אל ניית' אני ממנה אותך להיות מדריכה של ניית' בשבוע הקרוב, תעזרי לו להכיר אנשים ולהשלים חומר לימודי, מבינה?"

לא ידעתי מאיפה זה נפל עלי אבל הייתי חייבת להסכים כי הרי אני לא רוצה לריב עם המחנכת שלי.

 "היי, את קיילי נכון?"

"כן..."

"את לא חייבת לעזור לי אני יכול להסתדר לבד" 

כאשר אמר זאת הוא שינה את קולו ועבר לטון מתנשא ושחצן, בתגובה מיד אמרתי : "אבל אתה מבין שאם אתה תהיה אתנו ואני יקבל אותך לחברתנו אתה מיד הופך להיות מקובל בבית ספר?"

"אני מבין...בכל זאת אני מעדיף לבחור עם מי להסתובב, אבל תודה."

"אתה יודע אתה ממש מזכיר לי מישהו" "זה בסדר, גם את מזכירה לי מישהי".

לא הבנתי למה הוא התכוון ובנוסף לא הבנתי גם את עצמי, לי אני התכוונתי.

נכנסתי לשיעור ספרות ממורמרת וכמובן שגם ניית' ישב שם עם כל השחצנות והפוזה" שלו.

רגלו הייתה מונחת על השולחן שחסם את המעבר בדרך לשולחן שלי, "אהה אמ.." אמרתי ומיד מיק ורוג'ר זזו מדרכם ופינו לי מעבר מהצד. "אז אני מבין שאת רק משמיעה ציוץ ומפנים בשבילך את הדרך?", "כן, ויש בזה דבר רע?"

"כשאת חלק מהמשפחה שלך אז כן", "למה אתה מתכוון?!" רתחתי מזעם, איך הוא מעז לדבר כך על משפחתי, הוא אפילו לא מכיר אותם...

קמתי מהכסא בסוף השיעור וכאשר ניית' בא לצאת נדחפתי לפני, נתתי לו ממכה בכתף וגרמתי לו להפיל את דבריו

"מה את חושבת שאת עושה?"

"זה היה בטעות"

"בטח..." מילמל לעצמו.

חשבתי לעצמי שאחרי השיעור האחרון אני אתפוס אותו לשיחה קצרה להבהרת כמה דברים.

"היי אתה, עצור" קראתי לניית' אך הוא המשיך ללכת.

רצתי לעברו  ונעמדתי לפני "מי אתה חושב שאתה ניית' משהו, מי אתה שתדבר כך על המשפחה שלי ועלי, אתה לא מכיר אותם ואם הייתה מכיר הייתה מכבד אותם ובחיים לא הייתה מדבר אלי בצורה כזאת, אני דורשת התנצלות".

"סיימת?, אוקי אז ככה, תעופי מפה ממש לא אכפת לי ממך או מהמשפחה שלך, ורק שתדעי שהם לא היו צדיקים כל כך כמו שאת מתארת אותם", "ומאיפה אתה יודע"

"בואי נאמר שאני יודע הרבה דברים"

"בוא תספר לי אותם"

"לא ניראה לי, את עדיין לא יודעת מספיק על המשפחה שלך"

"ואיך אני אמורה לדעת עליהם?","תשאלי אותם..."

"איך בדיוק, הם מתים."

"הצאצאים של קארפורד מתים." 

"הצאצאים של מי? ,ומה אכפת לך פתאום?" "זה לא טוב".

הרחבה שמחוץ לבית הספר כבר הייתה שוממת ואף מכוניות תלמידים חוץ משלי לא היו בחנייה.

"מה אתה רוצה ממני?" הרגשתי את עצמי נמשכת שוב פעם באותה כתף, באותה צורה שהרגשתי ביער שמשכו אותי, את אותה תחושה, אותה כף יד שאוחזת בי בחוזק.

לפתע עצרתי ועשיתי מעשה שכבר שנים לא קרה לי לקחתי את ידו של ניית' והצלחתי לכופף אותה ולהעיף אותו על עץ קרוב.

דבר כזה כבר קרה לי בעבר, לפחות ניראה לי, זה קרה לי באחד מהחלומות המוזרים, מלחמתי עם אדם בערך בגודלו של ניית' והצלחתי לנצח אותו, העפתי אותו על עץ ולאחר מכן שיספתי את גרונו, זה היה החלום הנוראי שהיה לי ביותר בחיים וגם כן הכי חזק, הרגשתי בו מלאת עוצמה ואז התעוררתי. באותה הרגשה חשתי גם עכשיו, רציתי להמשיך אבל ציוויתי על עצמי להפסיק.

"לא חשבתי שתוכלי לפסיק הרי את יודעת שבנות קארפורד יכולות לעשות רק שני דברים באמת טוב", הרגשתי בנימה סקסיסטית אך החלטתי להתעלם. "אתה מוכן להסביר לי כבר למה אתה מדבר כל הזמן על קארפורד, שם משפחתי הוא מארין, אין לי שום קשר עם שום קארפורד.

"תוציאי את התליון שלך" הוצאתי אתו ושמעתי את ניית' ממלמל משהו חרישית, "אתה יכול להגיד בקול, אני לא נושכת"

"רק נובחת,...אמרתי שאני לא מבין איך זה קרה כל כך מהר הפעם", "הפעם?"

"לא משנה, עזבי, תפתחי את התליון שלך"

"אבל אי אפשר לפתוח אותו."

ניית' התקרב אלי, שם את ידו על ידי ולקח ממנה את התליון שהיה תלוי צווארי, הרחתי את ריחו והרגשתי את נשימותיו מרחפות על עורי, היה לו שילוב מדהים של ריחות משהו בין מנטה לפירות הדר, רציתי רק להצמיד את אפי לצווארו ולהריח אותו, אבל הייתי כעוסה מידי כדי לעשות מעשה פלרטטני שכזה.

ניית' פתח את התליון והופתעתי, בתוך התליון נחו כמה עלים דקיקים, וכשבאתי להוציא אותם ניית' הניח את ידו על ידי ולחש לי לשמור אותם.

"מי זאת בתמונה?"

"את לא מזהה אותה?"

"לא..."

"תחשבתי טוב אני בטו שתזהי".

לפתע נזכרתי היכן ראיתי אותה קודם לכן, זאת הייתה הדמות מהחלומות שלי, הדמות שתמיד חיכתה בקצה השדה, שאף פעם לא ראיתי את תווי פרצופה בבהירות, היא הייתה בעלת עיניים כחולות, שיער שחור גולש עד המותניים, בעלת מבנה עצמות גבוה ומבנה גוף רזה, אני בטוחה שראיתי אותה מחוץ לחלום שלי.

"נוו זיהית אותה?" "לא" אמרתי בזריזות, כדי שלא יגלה את סודי.

"אתה יודע מי זאת?" שאלתי את ניית' בזמן שהתקרבתי אליו.

"אני לא בטוח אך את שמה אני יודע"

"מה הוא?"אמרתי בקול הכי מתוק שהצלחתי להוציא.

"את לא יכולה לפתות אותי בקול הזה את מודעת לכך, שמה הוא שארלוט איזבלה."

'מאיפה השם הזה מוכר לי?' חשבתי לעצמי.

עמדתי כעמוד קרח כאשר נזכרתי מי היא איזבלה קארפורד, "איזבלה קארפורד זאת אני, אבל רק בערך" אמרתי.

 "קראתי את מה שכתבת ולדעתי זה גרוע ואפילו גרוע מאוד"

 "למה?!" נתקפתי זעם כלפיו "את פשוט לא יודעת לכתוב, אין לך כשרון לזה."

 עליתי על הסוס שלי ודהרתי בכל הכוח, הסוס שלו התחיל לדהור בחריקות אחרי.

 אני לא מבינה איך משרת עלוב כל כך יכול לדבר בצורה כזו אלי, הרי הוא יודע מי אני.

 עצרתי את הסוס בפתאומיות, קפצתי מהאוכף ושלפתי את החרב שלי שהייתה נעולה בתוך מחזיק חרבות שצמוד לירכי

 "עם אתה רוצה להסדיר את העניינים אז בו עכשיו לקרב פנים מול פנים, אני ואתה "

 "את לא שפויה.

 הוא נעצר גם כן בחריקה "אני לא נלחם בגבירות"

 "אז אני מבינה שאתה גם משרת עלוב וגם פחדן?"

 "לא" "אז תלחם בי, תוציא את כל הכעס על העבדות שלך, שיש לך עלי בלחימה איתי".

 התקרבנו זה לזה, הוא הוציא את החרב שלו והתחלנו נלחמים, ידעתי שאני טובה, בכל זאת אני מתאמנת כבר שנים  רבות ואני בטוחה בעצמי שאף אחד לא יכול לעמוד מולי.

בהנפת יד אחת הכנסתי את החרב עמוק אל תוך גופו באזור הלב, שניות לאחר מכן התמוטט, ידעתי שהוא מת, אף אחד לא ישפיל אותי במילים כאלו, במיוחד לא משרת. הרגשתי רוח שנשבה בשערי, הרגשתי שאדם מתקרב מאחורי הסתובבתי וקירבתי את החרב שלי לפני בדיוק כאשר הוא ניסה לחתוך את צווארי.

"מה אתה רוצה ממני, תעוף מפה, בפקודה!" "אני אולי איש כפר פשוט אבל אני לא יקשיב להוראות ממפלצת רוצחת שכמוך!"

הסתכלתי עליו, הוא היה בעל שיער שחור שממש הזכיר לי פחם ועיניים תכולות שהזכירו לי מים צלולים אבל לא יכולתי להתפתות, זה אחד הדברים שתמיד הזהירו אותנו ממנו העפתי את אותו איש אל הרצפה אבל בקלות כזאת הפך את היוצרות ובקלילות רבה הרים  אותי מעליו והדף אותי אל עץ. הרגשתי את העצמות שלי נמעכות כנגד העץ הוא התקרב אלי והצמיד אותי אל העץ עם הפנים לכיוון העץ,

ניסיתי להתהפך ולהדוף אותו אבל הוא היה חזק מידי.

ראיתי שעל צווארו מונח תליון שהיה מאוד מוכר לי מבחינה מסוימת בצלחתי להרים עם עקב נעלי חתיכת עץ חדה מהרצפה ובהינף יד דקרתי בידו עד שירד ממנה דם ועד שאיבד מאחיזתו.

הפכתי אותו לכיוון העץ והצמדתי את חרבי אל צווארו, הבטתי בתליון שלו ולאחר מכן הוצאתי מכיסי את התליון שלי וקירבתי ביניהם.

"תעזבי את התליון שלי, אין לך כל זכות לקחת אותו" "אז אני מבינה שלא אכפת לך להרוג אותי רק שאני לא אגע בתליון".

אותו אדם השתחרר מאחיזתי כאילו כוחי לא שווה דבר.

"מה שמך משרת?"

"איני משרתך ואף פעם לא אהיה ושמי הוא ריצ'ראד, ואת?"

"אני שארלוט", התיישרתי והתנקתי משאריות אדמה שנדבקו על בגדי.

"את יודעת למה יש לנו תליונים זהים שארלוט?"

"לא.."

"ניראה לי שנצטרך לחיות באפלה הזאת לשארית חיינו כי גם אני איני יודע".

"בן איכרים אתה יודע שאתה מקבל גזר דין על תקיפת ציידת" הקול שדיבר היה של סיירה, אחת המפקדות שלי.

"ציידת חזרי אל סוסך ודהרי דרומה מכאן,"

"לא המפקדת, אני מעוניינת בלשמוע את גזר דינו".

"גזר דינך על איום על ציידת הוא מוות באדמות פסיעת השטן על ידי השטן עצמו".

הסתכלתי אל תוך עינוי של ריצ'ארד ונתקפתי חרדה, ריצ'ארד היה כל כך מבוהל שלא יכל להגיב"

גם אני לא ידעתי איך להגיב, זה היה העונש הכי כבד שהיה ניתן לתת באותו זמן.

כשהגעתי בחזרה לביתי ישבתי על המיטה שלי והחזקתי בידי את התליון, החלטתי שהפעם המראות לא יבאו לי כשהן רוצות, אני יזמן אותן.

לקחתי את התליון וישבתי איתו עצומת עיניים וחשבתי על ריצ'ארד ועל האדמות,

לרגע הרגשתי שאני נופלת ולכן ידעתי שהצלחתי לחזור אל ארץ החלומות שלי.

התקדמתי קדימה צעד אחר צעד ראיתי מצד ימין שלי את ריצ'ארד נפרד מאמו, הסתובבתי ולעברי צעד אדם שניראה כדיוקן זהה לדמותו של ריצ'ארד רק שהיה מבוגר יותר והיה לבוש בצורה שונה.

אותה הדמות התקרבה אלי, לא ידעתי במה להביט בריצ'ארד צעיר או המבוגר. ראיתי את אחת הציידות באה לעבר ריצ'ארד שלי וקושרת אותו לסוס, אמא של ריצ'ארד בכתה, הסתובבתי ומצדי השני ריצ'ארד המבוגר המשיך ללכת לעברי וכשהגיע הייתי כשקופה, הוא חלף על פני והתקדם לעבר דמות אישה רחוקה, רצתי גם לעברה.

היא הייתה יפה כל כך שיערה השחום הגולש שירד על כתפיה כגלים רכים, גופה הבהיר ושפתיה הוורודות, היא נראתה מאושרת.

עזבתי את התליון לקחתי את חפצי ועליתי על הסוס שלי "קדימה סוס תדהר בכל הכוח" דהרתי לעבר אדמות הפסיעה.

"מישל תעצרי שלחו אותי במקומך לשלוח אותו למוות הרי עלי הוא איים". מישל הלכה במהרה, הרי אף אחד, אפילו לא צייד, רוצה לדרוך על אדמות הפסיעה.

"מה את עושה פה שארלוט?"שאל כמופתע,עיניו הבריקו, נדמה היה שאני יכולה לקרוא את מחשובותיו המצפות ממני לשחרר אותו.

התקרבתי אל ריצ'ארד, לקחתי את ידו וקירבתי אותו לאמצע העיגול של אדמת הפסיעה. שמתי בארבעה פינות סממנים לארבעת היסודות וחיכיתי לחשכה מוחלטת. "למה באת?" "אני רציתי לשלוח אותך להורג" אמרתי "אני יודע שאת משקרת, את צריכה ממני משהו"אמר בקול מפתה.

"אוקי אני צריכה להבין את פשר התליון שלך, גם אתה מקבל חלקי סיפורים?".

ריצ'ארד הביט עלי במבט מסוקרן ואמר: "כן גם אני מקבל אבל אף פעם הסיפור לא נגמר"

"לדעתי יחד שני התליונים יכולים ליצור לנו את הסיפור השלם"

"את חושבת?"

התקרבתי אליו, אחזתי בידו והצמדתי את התליון שלי לשלו.

ריצ'ארד הסתכל עלי במבט מוזר ואז אמר: " עכשיו אני מבין מאיפה אני מכיר אותך, את האישה מחלומותיי"

"וזה אתה שאני רואה בתליוני שלי".

הרוח נשבה חזקה התליונים התחברו אנרגטית והרגשתי שאני יודעת מהו סוף הסיפור שכל כך חיכיתי לו, הרגשתי שאני יודעת.

מקווה שאהבתם,המשך בקרוב :)