.

נסיכה אמיתית.

אין זה מכבודה של נסיכה לבכות, הייתה גברת הלדה לוחשת באוזן אמיליה בכל ערב לפני שנתה. וכשזו נרדמה, הייתה מכסה אותה הגברת בשמיכת סטן רכה, כיאה לנסיכה. ובכל לילה מחדש הייתה מתעוררת הנערה בקול צרחות, זיעה קרה מכסה את מצחה ועורפה, ואישוני עיניה מכווצים לכדי עיגול קטנטן.

"ששש, הכל יהיה בסדר!" הייתה מרגיעה אותה הלדה. "אל תבכי".

"אמא. ראיתי את אמא", לחשה הנסיכה בקול שקט, עוצרת מדמעותיה לחצות את מסך עפעפיה.

"אמא מתה, אמיליה. זה רק חלום", לחשה הלדה ואחזה בידה הרכה של אמיליה. "בואי", ציוותה.

הן צעדו יחפות במסדרון האפל של הטירה הישנה, מלוות בחריקות הרצפה ועיני האצילים הבהו בהן מהתמונות על הקיר. דלת העץ הגדולה בקצהו נפתחה מעצמה בחריקה צורמנית כשהתקרבו אליה. אור ירח כחלחל האיר את פניהן ואת המסדרון. הן יצאו אל מרפסת הלבנים בצורת החרמש והביטו בשדות המקיפים את הטירה.

"הביטי", אמרה הלדה והצביעה על כוכב אחד, הכוכב הזוהר ביותר מכולם. "כשאני הייתי צעירה, נהגתי לבקש משאלות מהכוכב הזה", אמרה. הנסיכה הביטה בהלדה חרושת הקמטים, עורה גס וידיה מעלות יבלות מכל עבודות הבית שנדרשה לבצע בשביל המלך. אך אמיליה איתרה את עיניה היפות, המשקפות נפש צעירה שקורסת תחת עומס העבודה והזקנה. לאחר מכן היא הביטה בשמיים, בכוכב הזוהר ביותר, והביעה משאלה אחת פשוטה.

"הלוואי שהלדה תהיה מאושרת שוב", לחשה.

וכשסיימה להביע את התוו האחרון במשפט, דמעה אחת מלוחה ירדה במורד לחיה השמנמנה של הלדה. אמיליה לא ראתה את הלדה בוכה מעולם. כל הסבל שסבלה, כל הכאב שחוותה, היא תמיד הסתירה את דמעותיה מאמיליה הצעירה. לבסוף, דמעה שניה נזלה, אחריה שלישית ורביעית, והלדה לא יכלה להפסיק את פרץ הדמעות. עד אותו היום, בו ראתה את עינייה מבריקות מדמעות, דמעות של עצב וכאב, תהתה אמיליה לעצמה היכן הייתה נוהגת להסתיר את ליבה. היא ישבה על רצפת הלבנים של המרפסת, מתייפחת. האיפור שכיסה את פרצופה מידי יום היה מרוח כעת מתחת לעיניה, על לחייה, נשפך על צווארה, מתערבב עם הדמעות שחונקות אותה. באותו הרגע הבינה אמיליה, שהבוכים אינם החלשים. הבוכים, הם אלו שהיו חזקים למשך יותר מדי זמן.

"אין זה מכבודה של נסיכה לבכות", לחשה אמיליה באוזני הלדה. הלדה, שלרגע אחד, הפכה היא להיות הנסיכה.

- לתחרות הכתיבה של הגברת לאמפי -