.

לכניסה לבלוג התחרות לחצו כאן.

מספר מילים בקטע: 332.

המשימה: לתאר מפגש של שתי דמויות,

האחת מהעבר והשנייה בת זמנינו.

פרדוקס

אני מביט בו ומבין שהוא דומה לי להפליא, אולי לאור העובדה שהוא זה אני. לשנינו שיער פרוע, לשנינו משקפיים עבות עדשה. ושנינו רזים, ממש מקלונים.
הוא רוכן מעל שולחן מתכת מאורך, מנורת פלורוסנט בהירה מאירה את אזור העבודה שלו, וגורמת לשאר החדר הקטן להיראות חשוך יותר. אלפי אורות קטנים וצבעוניים ברחבי החדר הכמעט חשוך גורמים לו להיראות קסום. כפתור הדלקה של מחשב, כדורים זוהרים המדמים את מערכת השמש שתלויים מהקיר, תמיסה זוהרת בחושך במבחנת זכוכית, עיני רובוט זוהרות שנח על המדף מעל מיטתו, ועוד. נראה שהוא לא מבחין בי, הוא עסוק מדי באחת מההמצאות הבאות שלו. לעומת ההמצאות הקודמות, אני יודע שזו לא תיכשל בוודאות. לפחות לא לבסוף. כי זה אני, הנער הרכון מעל השולחן זה אנוכי הצעיר.
"שלום," אני אומר.
הוא לא נראה מופתע כשראשו מתרומם מעל שולחן העבודה. הוא נראה קורן, מאושר כל כך. "ידעתי שתבוא!" הוא קורא בקול. "אני העתידי! זה אומר שהצלחתי, מכונת הזמן שלי תעבוד!"
"תירגע," אני אומר. "מכונת הזמן שלך, כלומר שלנו, תעבוד רק בעוד עשר שנים מהזמן העכשווי."
"לעזאזל!" הוא רוטן.
ולמשך פרק זמן מסוים אנחנו רק עומדים שם, מביטים בחלל החדר החשוך. הוא תוהה איך זה יהיה להיות האדם הראשון שהמצאי מכונת זמן, ואיך היא תיראה, וכיצד היא תפעל, ו... כן, המוח שלי היה מלא במחשבות אז. ואני תוהה מה בדיוק יקרה אם אני אבצע את המעשה שלשמו באתי הנה.
"הי, ילד," אני חושב להיוועץ בו.
"כן?" הוא מביט בי בעיניים נוצצות וחיוך מציק למדי.
"מה אתה חושב שיקרה אם ברגע זה ממש, אני אהרוס את מה שיגרום לפריצת הדרך שלך, את מה שיגרום לך למצוא את הדרך לבנות מכונת זמן שלא תיכשל?"
"חוץ מזה שאני אתעצבן לגמרי?" הוא מגחך. "אני מנחש שאני לא אצליח לבנות אף פעם את מכונת הזמן."
"אז זה אומר שאני אף פעם לא חזרתי בכדי להרוס את זה, מכיוון שאתה אף פעם לא בנית את המכונה."
"כלומר, אם לא הרסת את זה, אז אני כן בניתי את המכונה."
"מה שאומר שאני כן הרסתי את זה."
"לעזאזל."
"אני שונא פרדוקסים."