אלוהים, אסור לי להשאר לבד. משום מקום אני מתחילה לחשוב על כל דבר רע בחיים שלי, ולא ניראה לי שאני אוכל לצאת מהבית מחר. 

טיול שנתי מתקרב ואני לא בטוחה אם ללכת. זאת בטח לא דילמה דרמטית כל כך במציאות, אבל בראש שלי היא כן. לא הייתי בטיול שנתי מאז שהייתי בת 9, ואני לא נהנת מכל הסיפור הזה. מצד שני, זאת השנה הראשונה שאני הצלחתי להתחבר לאנשים מהכיתה שלי, ואני רוצה שיהיו לי זכרונות טובים כלשהם מהבית ספר, יש לי בסך הכל עוד שנה וחצי עד שאני יוצאת לעולם החיצון. אבל בפעם האחרונה שנסעתי הרבה זמן באוטובוס היה לי התקף חרדה, וזאת תהיה נסיעה של 4 שעות ואני לא חושבת שאני מוכנה לזה. וזה יהיה רק גרוע יותר אם יהיו סביבי הרבה אנשים. כשאני חושבת על זה, אני לא באמת רוצה ללכת לטיול הזה אלא כדי להוכיח לעצמי משהו, שאני לא פחדנית. אבל לא משנה איזו החלטה אני אקבל אני כניראה אתחרט עליה. אז זה לא באמת משנה (:

ויש לי שטויות אחרות על הראש, אבל ניראה לי שזה יהיה שבוע טוב. אני מתכננת ללכת ל"בושה" ביום חמישי, וזה האור שבקצה המנהרה.