אני הלכתי פעם לפסיכולוגית, במשך שנה וחצי בערך. זה התחיל מהתקופה בכיתה ח' שכמעט לא הגעתי לבית ספר, והתחילו לחשוד שיש איזו בעיה איתי. אז נפגשתי עם הפסיכולוגית של הבית הספר, והיא דיברה איתי, והיא הציעה לי לקפוץ כיתה בפיתרון לבעיות החברתיות שלי. היא גם הזכירה משהו על חרדה חברתית. קראתי על זה קצת אחרי זה, גיליתי שיש לי את כל הסימפטומים, וזהו, המשכתי הלאה. באותה תקופה העולם הפנימי שלי והעולם החיצוני היו ניפרדים לגמרי, והרגשתי שההגדרה והשם של ההפרעה משנים רק בשביל להסביר את עצמי לאחרים, והרי אין בעולם שלי אחרים שאני צריכה להציג בפניהם. אז הלכתי לפסיכולוגית, וגם איתה דיברתי על הנושא של חרדה. היא רצתה להפנות אותי לפסיכיאטר שיתן לי כדורים, ואני מאוד רציתי את זה, כי הייתי אומללה במצב שלי, אבל אמא שלי לא הסכימה, בגלל לדעתה רק חולי נפש לוקחים כדורים. היא גם התנגדה שאני אמשיך להפגש עם הפסיכולוגית במשך כל הקשר שלנו. זה הכעיס אותי שהזדמנות לשנות את החיים שלי נלקחה ממני, והמציאות שלי הייתה כל כך בלתי ניסבלת בשבילי שלא רציתי להתמודד איתה בעצמי. בסוף קפצתי כיתה, ועדיין לא דיברתי עם אף אחד, אבל בפעם הראשונה גם אף אחד לא הציק לי. ואחרי שנה, איכשהו, התחלתי להרגיש בנוח. אמא שלי הפסיקה את המפגשים שלי עם הפסיכולוגית אחרי שנה וחצי, אבל כבר הייתי מוכנה להתמודד בלעדיה. הייתי הרבה פחות חרדה ליד אנשים, ולמרות שיכולתי לדבר רק עם אנשים שכבר שוחחתי איתם, כלומר אנשים שהתעקשו מאוד לנסות להיות חברים שלי, והכל נהיה קל יותר עם הזמן. ולכמה זמן הייתי באשליה שהכל בסדר יהיה בסדר, שאני אצליח ליצור קשרים בעצמי במקומות אחרים. אבל לאחרונה קרו לי כל מיני דברים שעימתו אותי עם המציאות, עם הדרך שבה אני מתנהגת עם אנשים, איך שאני לא מסוגלת ליצור קשר בעצמי, שעדיין יש לי חרדה חברתית, היא פשוט מתונה יותר ככה שבסביבה מוכרת יחסית אני יכולה להתעלם ממנה ולא לתת לה להשפיע עליי כל כך. אין לי ממש כישורים חברתיים, וזה מתבטא בכך שאני בן אדם מאוד רציני ושתקן, וזה הופך להיות די מעצבן אחרי כמה זמן, והרבה אנשים העירו לי על זה לאחרונה. אבל כמו שכתוב באיבחון שלי, אני מרגישה מושפלת בכל פעם שאני מנסה להיות קלילה או לזייף. וזאת בעיה בשבילי, כי הפחד הכי גדול שלי הוא שאני אהיה לבד כל חיי, שאני לא אוכל ליצור קשר קרוב עם אף אחד. גם ככה רוב הקשרים שלי לא שרדו את החופש, ואחרי שאני אסיים את הלימודים לא ניראה לי שאני אוכל למצוא לעצמי שוב מקום נוח בתוך מסגרות אחרות. ואני אוכל להשיג דברים אחרים. יש לי נטיות אקדמיות, אני אוכל להצליח ולקבל תואר כלשהו אבל זה לא משנה לאילו הישגים אני אגיע, כי הצורך הכי נואש, מה שאני הכי זקוקה לו לא יבוא. וזה כניראה גם יקרה ככה. כי אנשים לא משתנים. כי לא הרבה אנשים יטרחו להלחם בשביל להשאר לידי, כשאפילו אני לא מרגישה שהחברות שלי שווה את זה (אני די טיפוס די נוירוטי..). אני אגור לבד, והכל יחלוף לידי ואני ארגיש החמצה או ריקנות, אבל אני אמצא לעצמי עיסוקים אחרים, וזה יהיה נסבל. חוץ מברגעים כאלה כשזה לא.