החופש הזה לא היה מה שציפיתי. הייתי בעיקר לבד, וביליתי את רוב הזמן באינטרוספקטיבה. ואני לא אוהבת את מה שאני רואה בעצמי, הייתי מעדיפה לא להיות בכלל. אני לא יודעת אם החלק הקשה כבר מאחורי או אם הוא יבוא כשאני אצטרך לתפקד בעולם על בסיס יומיומי. או שדברים יחליקו בחזרה למקומם והכל יהיה בסדר שוב. אני מרגישה די מובסת לאחרונה. כבר הפסקתי לנסות להלחם בפחד ובהרגל, ועכשיו אני פשוט מתקיימת. לא תהיה התנצלות, לא תהיה סימפטיה. אני ויתרתי, ועכשיו זה לא יכול להגמר אחרת.

אני די חזרתי על עצמי בבלוג הזה במשך החודשיים האחרונים. אבל ניראה לי שזה האחרון. ביום שישי אני אהיה בת 16. אני לא רוצה להיות, אני לא מרגישה שהתקדמתי מספיק, הבעיות החברתיות שלי מרגישות מגבילות יותר מתמיד ואני נחנקת תחת שינאה וחוסר ביטחון וחרדה, וכשהייתי ילדה לא חשבתי שבגיל שש עשרה אני אהיה בן אדם כזה עדיין. אני רוצה להשתנות, כי אני מרגישה את הבגרות באה אליי מהר מידי, ואני ממשיכה לעשות את אותן טעויות, והבקשה שלי היא רק שאני אוכל להרגיש משהו, אבל אין שם כלום. אני לא רוצה את זה, אבל כל הדרכים מובילות בחזרה לכאן, ואני תקועה.