אני חושבת שאני מכירה את ישראבלוג כבר 5 שנים. את הבלוג הראשון שלי פתחתי בנוכחות אח שלי, חברה שלו והבת דודה שלי, כמה ימים לפני יום ההולדת האחת עשרה שלי. הוא זכה לסוג של פופולריות צנועה, עד שסגרתי אותו אחרי שנתיים בערך. אף פעם לא באמת עזבתי את ישראבלוג, למרות שאני כמעט לא מגיבה יש בלוגים שאני קוראת בהם כבר כמה שנים טובות. בתקופתי השימוש ברשימת קבועים היה הרבה פחות נוח מעכשיו, אז אני משתמשת בגוגל רידר בשביל לעקוב אחרי רוב הבלוגים שאני קוראת, ככה שהאנונימיות שלי היא די מוחלטת.. אז אני לא מוכנה לאבד את זה ולעשות פה רשימה עם קישורים, תסלחו לי. אני קוראת בלוגים גם בפלטפורמות אחרות, בעיקר בגלל שלישראבלוג אין מה להציע מבחינת כתיבה פוליטית איכותית. כרגע רוב הבלוגים שאני קוראת עוסקים בפמיניזם. אבל לפי דעתי, איך שאני ראיתי את ההתפתחות של ישראבלוג בתור אתר לאורך שנים, הוא השתנה מאוד, ולטובה. אנשים כבר לא משתמשים בבלוגים בשביל להשיג תהילת אינטרנט (טוב, אולי הם כן, אבל זו תופעה פחות רווחת מבעבר). אני לא חושבת שלמישהו עדיין אכפת מי נימצא בפעילים, וזה נובע לדעתי מכך שלא באמת קיימת קהילה של ישראבלוג, אלא מספר קהילות בעלות מאפיינים שונים שמשתמשות בבלוגים לצרכים שונים, וההירככיה שהטבלה יוצרת איבדה את המשמעות שלה כתוצאה מזה. אני רואה שהמנהלים של ישראבלוג די מפספסים את השינוי הזה, ופונים לקהל אחד, אבל בעיניי דברים כמו הנושא החם, השאלון השבועי וטבלת הפעילים כבר איבדו את הרלוונטיות שלהם, הם מיושנים. אנשים הגמישו את הפורמט לצרכים שלהם, ואני יודעת שהרבה אנשים מפרשים את השינוי הזה בתור הדרדרות, אבל הוא מבורך בעיניי.
אני חושבת שהבסיס להעדפה של סגנון כתיבה או כותב מסוים לא נובע מהערכה של איכות אלא מדמיון לכותב, ממשהו מתוך הטקסט שמהדהד בתוכך. ואני חושבת שבלוגים אישיים והקהל שלהם הם גרסה מזוקקת של המציאות הזו. לפעמים כתיבה אישית היא פשוט משפט אחד על כמה שאת שמנה, או מילה אחת שנזעקת שוב ושוב, רק רגש שדורש פורקן כדי שתוכל להמשיך את היום. וזה לא פואטי, זה לא אומנותי, אבל אלה הם החיים. ובישראבלוג אפשר לגעת בהם, לראות את הזרימה שלהם, לקבל את מה שאתה צריך באותו רגע, ולהמשיך הלאה.
ואני בת 16 היום, ומשהו טוב קרה לי (:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
