איזו תקופה מוזרה ועצובה. דיסוננס תמידי שרק ילך ויחמיר. ואין לי מושג מה לעשות. או ליתר דיוק, אני לא מרגישה שזה בתחום היכולת שלי לעשות את הבחירה הנכונה, ולכן אני לא יכולה לשפר את המצב. יש לי צו ראשון בקרוב, ומעט אחרי זה סיום בית ספר. אני מתלבטת אם להתגייס או לא. אני מרגישה שאני צריכה מסגרת אינטנסיבית שתוציא אותי מאזור הנוחות שלי, אבל הייתי רוצה שזו תהיה מסגרת שמתאימה לי אידאולוגית, שאני מרגישה שאני באמת תורמת בה משהו, שמתאימה לאידאולוגיה שלי. וגם יותר גמישה עבורי, כי יש לי בעיה רפואית כרונית שבאה והולכת (אבל לא תביא לי פטור) ושמעתי דברים מאוד רעים על המערכת הרפואית של צהל. אין לי ידע על מסגרת אלטרנטיבית כזו. אני לא באמת רוצה ללכת לצבא, אבל אני מרגישה שאני צריכה בשביל להוכיח לעצמי שאני לא חלשה ושאני יכולה להסתגל, וגם מתוך איזו תקווה שזה ישנה אותי, כי אני לא מרגישה טוב עם איך שאני עכשיו.

יש הרבה לחץ עליי עכשיו מצד המשפחה להחליט על מקצוע לאוניברסיטה, והאמת היא שאני מרגישה מאוד לא מוכנה לשלב הזה בחיים שלי עדיין. ובגלל זה אני רוצה למצוא מסגרת לשנים הקרובות, ואני לא בטוחה שאני רוצה שזה יהיה הצבא. ואני מרגישה שזה מוטעה, לעשות משהו שאני מרגישה שלא מתאים לי בשביל להוכיח משהו, כשהצורך הזה לשנות את עצמי דרסטית כניראה נובע מביטחון עצמי נמוך וריגשי נחיתות. אני באמת לא בסדר בהרבה תחומים, אבל קשה לי לחשוב שאפשר להגיע לשינוי חיובי מתוך מקום של שנאה עצמית. אני לא צריכה להעניש את עצמי. ואולי זאת בעצם פחדנות? אולי אני צריכה אתגרים. אבל אני גם פוחדת לעמוד לצד האידאולוגיה שלי. ומהאופציה שאני יכולה להחליט שאני לא רוצה אבל לא ישחררו אותי, ואני אתקע בתפקיד מחורבן כי לא באמת ניסיתי בשלב המיון. וכן, אני דואגת יותר מידי. בסך הכל, זו מסגרת לשנתיים בחיי. זה לא עד כדי כך משמעותי, אני לא הולכת לאבד את עצמי. נראה לי שאני צריכה לדבר עם מישהו בעל ניסיון כדי להכניס את הדאגות שלי לפרופורציות, אבל אין לי ממש מישהו כזה שאני מרגישה מספיק בנוח להיות פתוחה איתו לגבי המחשבות שלי בנושא.