שמתי לב שאני יותר מידי אלימה בזמן האחרון.. מספיק עם זה. 

לפעמים נראה לי שאני מתנהגת כמו בן אדם שראה אינטרקציה בין אנשים- בטלוויזיה ובספרים וכו', ויש לו מושג קלוש איך היא אמורה לעבוד, ומתוך זה הוא מנסה לתקשר עם אנשים. כמו נכה חברתית.

השבוע השתתפתי בהצגת התיאטרון של הבית ספר שלי ליום השואה. עשינו חמש הצגות ביומיים, הצגת אחת בערב יום ראשון כבכורה להורים ולמורים, וארבע הצגות ברצף יום שני לשכבות בבית ספר. אני הצטרפתי לתאטרון של בית הספר בתחילת השנה בלחץ של חברה שלי, שהייתה בתאטרון כמה שנים בעצמה (אבל היא לא השתתפה השנה). רוב האנשים שם היו צעירים ממני, ולא ממש השתלבתי בדינמיקה של הקבוצה, אבל התחלנו לעבוד על ההצגה לפני שלושה חודשים בערך, והכרחתי את עצמי להשאר. בסוף זאת הייתה חוויה טובה בשבילי, ולו רק בגלל שזה הוציא אותי הcomfort zone שלי. הייתה לי בעיה רק בהצגה האחרונה, שהיא במקרה גם ההצגה מול השכבה שלי. יש לי סצנה אחת שבה יש לי מונולוג שבו אני מאוד נסערת והיסטרית, ואני חושפת סימני מלקות על היד שלי. היה לי קצת קשה עם זה, כי יש לי טריגר לפגיעה עצמית, זה עושה לי ממש רע לראות התייחסות לזה בלי שום אזהרה, אבל בסוף התרגלתי. זה די עזר שהצלקות שעשו לי לא נראו אמיתיות בכלל. בכל אופן, בהצגה האחרונה צחקו בקהל בזמן הסצינה שלי. כשהיא ניגמרה ויצאתי מהבמה, אני התחלתי לבכות. לא יכולתי לשלוט בזה, הרגשתי כל כך מושפלת. הצלחתי להדחיק את זה עד סוף ההצגה, אבל כל הזמן פחדתי שרואים שבכיתי.

בסוף הצגה כולם יצאו לקהל, גם אני יצאתי, ובאו אליי ארבעה חברות שלי, וכשאחת מהן חיבקה אותי, לא הצלחתי לעצור את זה ובכיתי שוב. בסוף השתלטתי על עצמי, אחרי שכולם הלכו. אבל הרגשתי מחורבן. ביומיים האחרונים היה לי די כיף עם האנשים שאיתי, והרסתי את זה בהתנהגות המוזרה שלי. הרסתי את זה גם לחברות שלי שבאו לברך אותי אחרי ההצגה. אוף, אני יודעת שזה לא באמת כזה נורא, פשוט הייתי כל כך גאה בעצמי שהצלחתי להחזיק יומיים של הצגות, ואפילו להנות מזה, להנות מלשחק ולהיות על במה, משהו שאף פעם לא חשבתי שאני אעשה, ואז זה קרה, ואני מרגישה כאילו שום דבר לא השתנה באמת. יש חלק גדול ממני שהייתי רוצה למחוק לגמרי, או לפחות להסתיר אותו מהעולם, ואני יודעת שזה לא אפשרי, לא משנה מה אני אעשה, זה תמיד יהיה שם. ההרגשה הזאת.. אני צריכה ללמוד איך להתמודד איתה בצורה פרופורציונלית. וכניראה שאני לא כל כך טובה בזה עדיין. מה שהכי כאב לי זה שרציתי לזכור את זה בתור ניצחון על עצמי ועל החרדות שלי, ובסוף אני קילקלתי את זה.

אבל במרחק של כמה ימים אני יכולה להבין שזאת הייתה תגובה נורמלית בהתחשב, גם ללחץ של יומיים שדי סחטו אותי נפשית. ושיהיו לי עוד הרבה הזדמנויות. והיי, הרבה אנשים הגיבו בחיובית אליי בנוגע להצגה. למרות שאני לא חושבת שאני באמת שחקנית טובה וזה בעיקר במטרה לעודד אותי, כי אני לא בן אדם שעושה דברים כאלה בדרך כלל, זה היה נחמד.

אז כן, אלו הם נימי נפשי המלאים בחוסר ביטחון ופגיעות. אפשר להגיד שהשואה עברה לחלוטין מעל הראש שלי השנה. לא היה לי פנאי להתעצבן על כך שהבית ספר שלנו מנצל את היום הזה להטפה לפטריוטיזם.