לאחרונה חזרתי לבית הספר, מה שאומר שאני שוב נחשפת לביטויי גזענות, שוביניזם ואלימות הנאמרים כלאחר יד. יקח לי זמן להתרגל לזה שוב. בינתיים ההערות האלה מספיקות בשביל להעכיר את היום שלי. ואז אני חוזרת הביתה, ואני מוצאת את הפוסט הזה נמצא בהמלצת העורכים. אני מודעת לכך שהשיקול העיקרי אם לא היחיד בבחירה של פוסטים להמלצת עורכים הוא מידת הסערה והעניין שהם יעוררו, ודברים פוגעניים מעוררים סערה גדולה מאוד. אנשים יכולים לגלגל עיניים, לצעוק או אפילו להסכים, אבל הם שמים לב, וזה מה שחשוב. אני יכולה להבליג, לסנן את זה מהתודעה שלי כמו שאני עושה בדרך כלל עם תכנים מיזוגניים באינטרנט. אני מסוגלת לעשות את זה בוואינט, בפייסבוק, ב reddit, 9gag, יוטיוב, בסדרות קומיות, ולמעשה מחוץ לכמה אתרים יוצאי דופן בעלי אג'נדה פמיניסטית מוצהרת, אין מקום באינטרנט שלא מחלחל אליו שוביניזם במידה מסוימת. ואני לא מצפה מישראבלוג למחוק פוסטים עם ביטויי שנאה כלפי נשים. אני לא מבקרת את הכותב כרגע, הוא לא מה שחשוב לי, הוא פרובוקטור זול, הוא קיבל את הרייטינג שהוא רצה, אני לא רוצה לדון בו או במה שהוא כתב, אני רוצה לדבר על העובדה שהפוסט הזה נימצא בהמלצת עורכים. למה נותנים במה לדברי שטנה נגד נשים באתר הזה? דה הומניזציה כל כך בוטה נגד כל קבוצה מדוכאת אחרת הייתה גוררת הרבה יותר מחאה, אבל כשמדובר בנשים אף אחד לא לוקח את זה ברצינות. זה לא משהו חדש עבורי, כבר שמעתי התבטאויות כאלה, אבל יש משהו בלהתקל בזה בעמוד הראשי של ישראבלוג שהיה דוחה במיוחד, וזה גרם לי לעצור ולחשוב.

אני זוכרת שלפני כמה זמן היה פוסט בהמלצת עורכים, שנתן עצות איך להתחיל עם בלוגריות (שהיה הרבה יותר עדין מהנוכחי. לצערי אני לא מוצאת אותו בחיפוש, אם אתם יודעים על מה אני מדברת תקשרו), והיו אליו עשרות תגובות של נשים שהיו פגועות. פגועות שבמקום שבו הן חשבו שהן בטוחות להביע את עצמן ושאנשים יראו אותן בתור בני אדם, אפשר בפוסט אחד לבטל את כל החוויה שלהן, ואנשים שהן חשבו שיש להם עניין אמיתי ברעיונות ובמחשבות שלהן בעצם רק ראו בכל העסק הזה מכשול בדרך ללהשכיב אותן. מבט גברי אחד, והן הופכות שוב לחפץ, לגוש בשר.

לפי הסטטיסטיקות יותר מחמישים אחוז מהכותבים בישראבלוג הן כותבות. ואני לא יכולה להעיד עליהן, אבל אני יכולה להעיד על החוויה שלי. אני מורידה את ההגנות שלי בכתיבה, גם אם אני יודעת שזה לא באמת מרחב בטוח יש משהו משחרר בחופש לכתוב כל מה שאני רוצה, ואני מרשה לעצמי להתבטא בצורה שאני פשוט לא מסוגלת אליה במקומות אחרים. ואני חושבת שהמציאות החברתית של היום מקשה במיוחד על נשים לבטא את עצמן בחופשיות. כמו כל קבוצה מדוכאת, קולן נשמע פחות. וכשפוסטים כאלה מתפרסמים ומקבלים מקום בפינה שאמורה להציג פוסטים שהעורכים מוצאים כראויים לחשיפה רחבה יותר, זה מרגיש כמו סטירה בפרצוף. וזה לא מקרה חד פעמי, זה חלק ממגמה מובהקת של רוב אתרי האינטרנט, גם אלה שמחשיבים את עצמם לנאורים ורציניים, להתעלם מהנשים הפעילות בו ומהחוויה שלהן, גם אם הן מהוות אחוז ניכר מהקהל שלהם, ולקדם תוכן שוביניסטי.

אני יודעת שיש הרבה זלזול בביקורת פמיניסטית בחברה שלנו. שזה נחשב לעניין שולי. וגם כשביקורת כזאת מושמעת, מייד קמים אנשים לבטל אותה, להמעיט בחשיבות שלה עד כמה שאפשר ולהקטין את אלה שבכל זאת בוחרות להזדהות כפמיניסטיות. לכן כל כך הרבה בוחרות ובוחרים למחוק את ההבנות שלהם. גם אם תפיסת העולם שלהן מתאימה להגדרה של פמיניזם מילה במילה הן לא מוכנות להזדהות ככאלה. ובגלל זה חשוב לי לסמן את עצמי כפמיניסטית, כי לקבל על עצמי את ההגדרה הזאת אומר שאני מתחייבת לשינוי.

אני חושבת שאני מכירה את ישראבלוג כבר 5 שנים. את הבלוג הראשון שלי פתחתי בנוכחות אח שלי, חברה שלו והבת דודה שלי, כמה ימים לפני יום ההולדת האחת עשרה שלי. הוא זכה לסוג של פופולריות צנועה, עד שסגרתי אותו אחרי שנתיים בערך. אף פעם לא באמת עזבתי את ישראבלוג, למרות שאני כמעט לא מגיבה יש בלוגים שאני קוראת בהם כבר כמה שנים טובות. בתקופתי השימוש ברשימת קבועים היה הרבה פחות נוח מעכשיו, אז אני משתמשת בגוגל רידר בשביל לעקוב אחרי רוב הבלוגים שאני קוראת, ככה שהאנונימיות שלי היא די מוחלטת.. אז אני לא מוכנה לאבד את זה ולעשות פה רשימה עם קישורים, תסלחו לי. אני קוראת בלוגים גם בפלטפורמות אחרות, בעיקר בגלל שלישראבלוג אין מה להציע מבחינת כתיבה פוליטית איכותית. כרגע רוב הבלוגים שאני קוראת עוסקים בפמיניזם. אבל לפי דעתי, איך שאני ראיתי את ההתפתחות של ישראבלוג בתור אתר לאורך שנים, הוא השתנה מאוד, ולטובה. אנשים כבר לא משתמשים בבלוגים בשביל להשיג תהילת אינטרנט (טוב, אולי הם כן, אבל זו תופעה פחות רווחת מבעבר). אני לא חושבת שלמישהו עדיין אכפת מי נימצא בפעילים, וזה נובע לדעתי מכך שלא באמת קיימת קהילה של ישראבלוג, אלא מספר קהילות בעלות מאפיינים שונים שמשתמשות בבלוגים לצרכים שונים, וההירככיה שהטבלה יוצרת איבדה את המשמעות שלה כתוצאה מזה. אני רואה שהמנהלים של ישראבלוג די מפספסים את השינוי הזה, ופונים לקהל אחד, אבל בעיניי דברים כמו הנושא החם, השאלון השבועי וטבלת הפעילים כבר איבדו את הרלוונטיות שלהם, הם מיושנים. אנשים הגמישו את הפורמט לצרכים שלהם, ואני יודעת שהרבה אנשים מפרשים את השינוי הזה בתור הדרדרות, אבל הוא מבורך בעיניי.

אני חושבת שהבסיס להעדפה של סגנון כתיבה או כותב מסוים לא נובע מהערכה של איכות אלא מדמיון לכותב, ממשהו מתוך הטקסט שמהדהד בתוכך. ואני חושבת שבלוגים אישיים והקהל שלהם הם גרסה מזוקקת של המציאות הזו. לפעמים כתיבה אישית היא פשוט משפט אחד על כמה שאת שמנה, או מילה אחת שנזעקת שוב ושוב, רק רגש שדורש פורקן כדי שתוכל להמשיך את היום. וזה לא פואטי, זה לא אומנותי, אבל אלה הם החיים. ובישראבלוג אפשר לגעת בהם, לראות את הזרימה שלהם, לקבל את מה שאתה צריך באותו רגע, ולהמשיך הלאה.

ואני בת 16 היום, ומשהו טוב קרה לי (:

החופש הזה לא היה מה שציפיתי. הייתי בעיקר לבד, וביליתי את רוב הזמן באינטרוספקטיבה. ואני לא אוהבת את מה שאני רואה בעצמי, הייתי מעדיפה לא להיות בכלל. אני לא יודעת אם החלק הקשה כבר מאחורי או אם הוא יבוא כשאני אצטרך לתפקד בעולם על בסיס יומיומי. או שדברים יחליקו בחזרה למקומם והכל יהיה בסדר שוב. אני מרגישה די מובסת לאחרונה. כבר הפסקתי לנסות להלחם בפחד ובהרגל, ועכשיו אני פשוט מתקיימת. לא תהיה התנצלות, לא תהיה סימפטיה. אני ויתרתי, ועכשיו זה לא יכול להגמר אחרת.

אני די חזרתי על עצמי בבלוג הזה במשך החודשיים האחרונים. אבל ניראה לי שזה האחרון. ביום שישי אני אהיה בת 16. אני לא רוצה להיות, אני לא מרגישה שהתקדמתי מספיק, הבעיות החברתיות שלי מרגישות מגבילות יותר מתמיד ואני נחנקת תחת שינאה וחוסר ביטחון וחרדה, וכשהייתי ילדה לא חשבתי שבגיל שש עשרה אני אהיה בן אדם כזה עדיין. אני רוצה להשתנות, כי אני מרגישה את הבגרות באה אליי מהר מידי, ואני ממשיכה לעשות את אותן טעויות, והבקשה שלי היא רק שאני אוכל להרגיש משהו, אבל אין שם כלום. אני לא רוצה את זה, אבל כל הדרכים מובילות בחזרה לכאן, ואני תקועה.