תקראו לי בכיינית , באמת לא איכפת לי . ברגע שנכנסתי למקלחת , הדמעות שניסיתי לעצור בכל שארית כוחותיי פרצו החוצה ביבבה עמומה שהשתדלתי להחניק כדי שאחותי הגדולה לא תשמע אותה מעבר לקיר . נשענתי על הדלת מאחוריי ותהיתי בין התייפחות ליבבה אם תבוא תקופה יותר טובה אחרי זה , אם אני אהיה מאושרת .
לפחות לכמה זמן . גם זה היה ע וזר . זה היה נותן לי תקווה .
מאחורי הדלת הזאת , במקלחת , לראשונה השנה , חשבתי שוב שאני רוצה להתאבד . בשביל להפסיק את הסבל הזה . למה דווקא לורן הזאת הייתה חייבת לקבל אמא משוגעת ? למה דווקא הלורן הזאת הייתה צריכה להיוולד לבית עם קשיים כספיים ואמא משוגעת שמרביצה ושותה ואבא שנמצא בקושי בבית ואפילו לא ידע על כך שהיא מרביצה לי - שיכורה או לא שיכורה , מרביצה .
"לורן ?" נשמעה צעקה בקול גבוה , אחותי .
"כן ?"
"הכל בסדר ?"
"כן , אני בסדר ."
השתדלתי בכל הכח שקולי לא יישבר באמצע , אבל הוא התחיל להישבר בסוף . נראה לי שאחותי לא שמעה;
ידיד טוב שלי שאל אותי אם יש איזה שהם זמנים שהייתי רוצה לחזור אליהם , שמה-לא-היית-נותנת-כדי-לחזור-בזמן-למקום-הזה .
לא מצאתי . אבל אחרי מחשבה קצרה , החלטתי שאני מתגעגעת לזמנים שבהם לא היה איכפת לאף אחד כמה כסף יש לי , או כמה טוב אני מריחה , או כמה השדיים שלי בולטים , או של איזה חברה הבשמים שלי , או איזה מוזיקה אני שומעת . לחלק של הילדות התגעגעתי . ונאנחתי כשחשבתי שכשאני אגדל אני אחשוב שכל מה שעבר היום עליי זה שטויות והייתי צריכה להיות יותר חזקה . קיוויתי שלא . אני אוהבת לשמוח במה שיש לי . אבל אין .
המשכתי להתייפח וזמזמתי שירים שאני יודעת שגורמים לי לבכות , כי זאת הייתה התפרקות . וזה הרגיש טוב . הרגשה שהרבה זמן לא הרגשתי . אבל זה לא היה טוב אמיתי , זה היה טוב של שחרור , של התנקות .
הרגשתי את הכעסים נשטפים עם הדמעות , את מה שעבר עליי היום , את האנשים שנטפלים אליי בלי סיבה , ולרגע באמת לא היה איכפת לי .
חבל שזה היה רק לרגע . כי אז המחשבה *עליו* הרסה הכל . למה התאהבתי בו בכלל ? הוא רחוק מידיי . כמו אלף קילומטרים ממני . וזה נזרק עליי מכל כיוון כמעט . הצטערתי שלא יכלתי ללמוד איתו . זה היה מקל עליי . אבל אוליי הגעגוע הוא זה שהשתלט על הרגשות שלי אליו . כל כך מזמן פגשתי אותו , וכל זה פתאום מופיע ..
לפעמים אני מטערת שאני לא מישהי אחרת , שכן יכולה להתמודד עם קשיים קלים כמו זה שאמא שלך מרביצה לך ואפילו איימה להרוג אותך פעם אחת , וזה שאין מספיק כסף לכלום , וזה שאני לא הילדה הכי יפה שיש , וזה שהקול שלי לא תמיד מסתדר , לפעמים רציתי להיות ילדה כזו , שיכולה להתמודד עם הכל .
אבל איפה כל העזרה שאני צריכה דווקא עכשיו ? ברגעים הכי קשים ? למה אין מי שיעמוד פה לצדי ויגיד לי 'הכל יהיה בסדר ..' ? איפה זה שיחבק אותי ויאהב אותי כמו שאני - בלי לשפוט אותי מבחוץ ? חיכיתי לו המון זמן , הוא לא בא; התייאשתי . באמת התייאשתי . ניסיתי להתאהב בכל אחד אפשרי , ודווקא הרחוק מכולם החליט להיכנס לי לראש . לב - התפקיד שלך הוא לפעום ולהזרים דם בלבד - אל תתערב בדברים שלא שלך !
ניסיתי כמה פעמים לשכנע את עצמי שכיף להיות לבד , שזו מתנה , שזה כיף , אבל זה לא . זה לא כיף . אני צריכה מישהו שיחבק אותי . שיגיד לי שיהיה בסדר . מישהו שאני אוכל להגיד לו שאני אוהבת אותו בלי להאדים מבושה ולחשוש מתגובה בוטה . אני רוצה משהו . מישהו . חבל שהגורל שלי אכזר ביותר .
אבל המשך יהיה יותר טוב ? העניינים עם הכסף יסתדרו - כמו שביקשתי בכותל , לפני הרבה זמן ? אמא תבריא ? אני אתגבר ? אני אתאושש ? הכל יסתדר ? אני אמצא מישהו ?
כל כך הרבה שאלות , ולאף אחד מהן אין תשובה ..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
