- לא להתקרב לאף אחד, גם לאנשים שאת אוהבת
מרגישה כל כך.......... ריקה. מבפנים.
אני לבד.
אין לי כתף פיזית לבכות עליה.
אפילו החברה הכי טובה שלי לא יודעת איך לעזור לי עם זה.
- עוד הוכחה שאני לבד לגמרי
לפחות יש לי אחות.. *צחקוק*, הייתם צריכים לשמוע אותה כשאמרתי לה שנגעו בי. זאת אומרת, זה לא באמת כל כך נורא. ועכשיו, כשבת דודה שלי יודעת גם, אני יכולה לכתוב על זה פה.
לתאר הכל.
שוב.
הלכתי ברחוב החשוך וההומה, אחד הרחובות הראשיים בתל אביב. בוגרשוב, כמובן. בדיוק סיימתי להוציא את הכלבים וקיבלתי את הכסף; הייתי בת 11 אז. רציתי להיות עצמאית. כל אחד עובר את התקופה הזאת מתישהו, לא? אז כן, אני אהבתי כלבים והחלטתי שאני יוציא אותם.
עברתי ליד מספרה כלשהי, ואיש אחד עצר אותי ושאל אותי אם אני עושה דוגיסיטר. עברתי ליד המספרה הזו קודם; כשיצאתי עם הכלבה. "כן" עניתי. רציתי לעבוד עוד. היה לי הרבה זמן. הוא סיפר לי שיש לו צ'יוואוה קטנה והוא לא בבית הרבה אז הוא צריך שמישהו יוציא אותה. הוא ישלם לי 20 שקל על טיול קצר. נחמד. נפגשנו כמה פעמים; ופעם אחת הוא הביא את הבת שלו.. הלכנו לים והכל. היה נחמד. ואז חשבנו שאוליי יהיה כיף אם אני אישן אצלה. אמרתי שבכיף ובאמת יכול להיות נחמד. הלכתי הביתה; אמרתי לאמא ולקחתי את הדברים שלי. כשהגענו אליו(במונית; זה עלה לו 100 שקל. באותו יום אני חושבת שהוא בזבז עלינו בערך 300 שקל רק על מוניות.) אז אכלנו טיפה, ואז הלכנו לישון. לא הצלחתי לישון. הוא שם לב. "את ישנה?" "לא."
הוא התיישב לידי והתחלנו לדבר. שמתי לב תוך כדי שיחה שהוא הזיז את השמיכה שלי ושם לי יד על הבטן. הייתה לי הרגשה רעה. רציתי להקיא. שתקתי. כל תשומת הלב שלי התרכזה ביד שלו שנחה על הבטן שלי. הוא היה גדול. הוא היה גרוש. למה הוא עושה את זה?
לאט לאט ידו מצאה את הדרך לתוך התחתונים שלי. קפאתי. לא ידעתי מה לעשות במצב כזה. הייתי ילדה. ילדה לגמרי. אמרתי שלא נוח לי פה. הוא פרש לי שמיכה על הספה. ישבתי שם. הוא ישב לידי. הוא העיף את השמיכה. החזיר את היד לתחתונים.
בסוף אמרתי שאני רוצה ללכת לישון; הבנתי שזה לא טוב וכל זה. הסתובבתי לצד השני ומשכתי אליי את השמיכה. הוא שאל אותי אם אני רוצה מילקי או מים או משהו; אמרתי שלא ואני ממש עייפה.
זהו בערך. יום אחרי זה, כשהבת שלו בסוף לא רצתה ללכת לים, והיינו שם רק אני והוא, הוא אמר לי שתודה שזרמתי והכל. אני לא הבנתי על מה הוא מדבר, אז המשכתי לשחק בחול בשקט. בסוף הבאתי חברה והכל; ואכלנו. הוא קנה לי משקפיים אחרי כמה ימים; ואז ניתקתי קשר.
________________________________________
זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע.
זה מה שד' אמר. וגם הפסיכולוגית.
כתבתי על זה סיפור; אבל אין לי כח לפרסם אותו פה. אני עצבנית. לכתוב את זה שוב רק העיק עליי. קודם היה לי רגש משוחרר(אחרי הפעם הראשונה שכתבתי אתזה).
אני בכל מקרה שמחה. תמיד הייתי שמחה. אני אוהבת להיות שמחה ולשמח אנשים.
ואני באמת לא באה שאנשים ירחמו עליי; אני רק רוצה קצת תשומת לב. אני חושבת שקצת תשומת לב מאנשים שאני אוהבת וכתף נאמנה לבכות עליה לא יזיקו לי.
אני מקווה שהכל יסתדר בסוף.
אני מקווה שאני אמצא בסופו של דבר מישהו נאמן מספיק כדי שאוכל להתקרב אליו פיזית.
כי אני לא התקרבתי לאנשים המון זמן.
ואני צריכה חיבוק.
אני צריכה חיבוק טוב עם דמעות.
-לורן-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: