אז אתה בא לפה הרבה?

אוקיי, דיי הזנחתי את הכתיבה ולא נגעתי בבלוג מאז החופש הגדול... הרבה דברים עברו עליי בבית הספר החדש. אני חייבת לציין שהמקום הזה פשוט מדהים. החברים שלי מדהימים, בית הספר עצמו מדהים והלימודים שלי ממש טובים. הכינוי החדש שלי הוא "פאטמה" (אני ממש אוהבת ערבית ואני רמלאית), וביחד עם חברים שלי אנחנו "פאטמה", "מוסטפה" ו"איסמעיל".

אם יש משהו שאני ממש שונאת זה שיעורי פיזיקה (המכונה פיזיכיף) ושיעורי מחשבת ישראל (מורשת) המכונה "מחששת".  המורים האלו כל כך סטלנים (כל אחד בדרכו) שאני פשוט לא מקשיבה להם בשיעור. בשיעור מחשבת אני יושבת בקצה הכיתה עם ידיד שלי ואנחנו עושים דברים הזויים- החל מלשחק בשושו באייפד ועד ללצבוע את השיער בלורד ירוק ;) לאחרונה המורה הדתייה התחילה לעוף עלינו ובכל שיעור היא מעבירה אותנו קדימה. למרות זאת אני וידיד שלי שמים עליה זין וממשיכים לצבוע את השיער ולשחק באייפד ^.^ 

מצאתי דרך להבריז משיעור מחשבת. גיליתי שעל חשבון השיעור יש סדנת כתיבה יוצרת. החלטתי להצטרף, אבל נורא התאכזבתי כשגיליתי שזה רק כמה מפגשים :< בכל מקרה, נהניתי מהסדנה מאוד. החברים שלי מהשכבה פתחו קבוצה בפייסבוק לסדנה וכל פעם שההשראה מכה בהם, הם מעלים שיר שנכתב. היום לראשונה כתבתי שיר והעלתי אותו לקבוצה:

הבוקר עולה, השמש זורחת
אימא עליי שעתיים צורחת
"קומי, כבר, קומי, ותמהרי
את עוד לבית הספר תאחרי"
שומעת אני אותה בשנתי
וחושבת בלב, "זה לא אמיתי.."
אני מיואשת רוצה עוד לישון
אך לא יעזור כי צלצל השעון
השמיכה קוראת לי "עדן, חזרי!
אני רוצה אותך ואת רוצה אותי"
את עיניי בקושי לפקוח מצליחה
פונה לאמבטיה כמו שיכורה
השמש הזורחת אותי מסנוורת
ולאט לאט אני מתעוררת...
 

מקווה שאהבתם את השיר :) ביי בינתיים!!