בית חרושת לקטעים מטרידים

הגעתי למסקנה שזה צריך להיות בלוג סיפורים,

כי אני גרועה בביטוי עצמי אז אני ממש לא מצליחה להציג את עצמי פה כמו שאני רוצה.

ולאחרונה יצא לי לכתוב הרבה ואני רוצה לקבל ביקורות בונות.

אז הנה :)

הייתי בסביבה המוכרת של ביתי הגדול והפתוח.

ירדתי במדרגות באיטיות אל עבר חדרו של אבי, המשכתי ללכת אך עיני לא משו מהחלון הארוך שמעל למדרגות, כעבור זמן קצר הבנתי שאני לא זזה. התחלתי לרוץ בכל כוחי, מהר ומהר יותר, חסרת נשימה, הבטתי סביבי בטירוף. "אבא, עזור לי!" צרחתי בנשימה עצורה, פתאום כל העולם המוכר שמסביבי החל להשתולל, להשתנות, המעקה הקצר התארך למימדים בלתי הגיוניים, השמש הפכה לכחולה והשמיים לשחורים, הקירות בצבע השמנת נצבעו בשלל צבעי הקשת.

הכל החל שחור מסביבי כאשר הצבעים המוזרים המשיכו לחדור לתודעתי, המשכתי לנוע ללא תזוזה למרות שכבר לא הייתי בביתי החמים. התהלכתי במנהרה חסרת סוף, החושך היה בהחלט השולט כאן למרות שלל הצבעים המבזיקים. פתאום הצבעים הללו הפכו לצורות, ומצורות לפרצופים, ראיתי את פרצופו של אבי מחייך אליי חיוך אוהב ואט אט הפך חיוכו המלווה אותי לחיוך רע, צבוע, מתנשא.

הפניתי את המבט אל עבר פרצופה התמים של הילדה שגרה בשכנות אלינו. היא הייתה כבת 10, קטנה ממני בשש שנים, זיכרונות עמומים של זמנים בהם נהגתי להשגיח עלייה וללוות אותה לבית הספר צפו כאשר בהיתי בפניה, היא הדבר הכי קרוב שיש לי לאחות קטנה. חיוכה התנשא אליי ממעל, זה היה חיוך אוהב, שובב ותמים, חיוך של ילדה חסרת דאגות שהפך אט אט לחיוך עצוב, פנייה הפכו לחיוורים ומבוהלים, עיניה התמלאו פחד וייסורים ופיה נפתח בזעקה מיטשטשת.

המשכתי לרוץ במהירות, מתנשפת, "רומי!" צעקתי את שמה של שכנתי. כעבור זמן מה שנראה כנצח של ריצה משתקת חושים, נעצרתי.

לרגע הרגשתי תחושה של שקט הנוגדת את סערת הרגשות בה שהיתי, ואז הרגשתי את האדמה מתמוססת מתחת לרגליי. הרגשתי את גופי נמשך מטה ומטה, חסר שליטה, שמעתי צעקה המשתחררת מפי. ובדיוק כשחשבתי שאין דרך מפלט, אור נגלה לעיני.

האור בקצה המנהרה? כנראה המוות שהועיל בטובו סופסוף להגיע. האור היה כל כך מסנוור עד שלא יכולתי להישאר אדישה אליו, הוא הכאיב לי, צרב את עיני. הרגשתי מגע יד לחה הנוגעת בעורי.

עיני נפקחו, מלאכית ישבה מולי. מבטה הצורב פגש במבטי, היא חיבקה אותי ובכתה לתוך חזי.
הרמתי את ידי לנחמה, מוחי סירב לפעול אך ידעתי שאני מכירה את המלאכית הזו, זו אותה מלאכית מן הסיוט שממנו התעוררתי.

ניסיתי להיזכר בשמה ללא הצלחה. "היי, את בסדר?", שאלתי בשקט, היא לא ענתה, רק בכתה בקול חזק יותר. גרסה גדולה יותר  של המלאכית נכנסה לחדר הלבן, עיניה הביעו צער, אובדן וכעס.

"היי, אני שמחה שהתעוררת", קולה הביעה רגשות מעורבים כאילו לא באמת התכוונה לדבריה. "אמ.. כמה זמן ישנתי?" שאלתי את המלאכית הגדולה, "עשרה ימים, עברה עלייך טראומה עצומה, הרופאים לא היו בטוחים שתצאי מזה... טוב במובן מסוים אף אחד מאיתנו לא יצליח לצאת מזה" קולה נשבר לקראת סוף המשפט ודמעות ניקרו בעיניה כאשר ריפרפה במבטה על המלאכית שנחה על חזי, "מה קרה?" שאלתי בחשש, מנסה לחפש בזיכרוני העמום פרט כלשהו שיכול לעזור, לבסוף נזכרתי באבי, "איפה אבא שלי?" שאלתי בביטחון.

האישה ניגשה אליי וסטרה לי בכוח, התיישבה על כיסא והחלה לבכות.

ליטפתי את פניה של המלאכית. רומי. נזכרתי פתאום, והמלאכית הגדולה... אמא שלה? רונית. נכון. השכנים שלנו, משפחת לוי. ואבא.. מה איתו?... זיכרון עמום נלחם בכדי לצוף אל פני השטח.

תחתונים ורודים קטנים בחדר של אבא. מה הם עושים פה? שאלתי את עצמי... "רומי! בואי אנחנו נאחר לבית הספר!" צעקתי לה, היא יצאה, פניה חיוורים ומבוהלים. רומי, שבדרך כלל היא פטפטנית חסרת תקנה, לא הוציאה מילה כל הדרך.

שחררו אותנו אז חזרתי הביתה מוקדם באותו יום, הייתי בחדרי אבל כעבור זמן קצר שמעתי מישהו נכנס לבית..

יכול להיות שאבא חזר היום מוקדם?

אני זוכרת שירדתי במדרגות אל עבר חדרו של אבי,

בהיתי בחלון שמעל למדרגות וחשבתי כמה יפה היום הזה...

ואז פתחתי את הדלת.