בית חרושת לקטעים מטרידים

חשוך כאן, שקט כאן, צפוף כאן.

אני לא מצליחה להפסיק לבכות למרות שאני יודעת שכמות המים שאני מקבלת הינה מצומצמת מאוד.

קר לי, אני עירומה.

אני מפחדת שהוא יחזור, אני נגעלת מהמחשבה על ידיו הגדולות שיונחו בשישית על גופי, מכריחות אותי להסב לו הנאה.

הוא גונח כאשר הוא גומר, ואני רק בוהה בחשכה, מחכה לסיום המעשה..

אני צריכה להבין איך לצאת מהכלוב השחור הזה, איך לברוח לחופשי.

השהות הארוכה הזו בחשכה מטריפה אותי, גורמת לי לאבד אט אט משפיות דעתי, אני מאבדת תקווה.

רק לפני כמה ימים הנראים כנצח עוד הייתי בבית, חיבקתי את אמי הבוכייה. "הכל יסתדר בסוף, יהיה בסדר" חזרתי ואמרתי, ניסיתי לנחמה. אחותי נפטרה, נמחצה למוות ע"י משאית... אני לא בכיתי, לא הייתה לי הזדמנות, הייתי עסוקה מדי בניחום אימי.

היא עברה כ"כ הרבה תלאות בחייה, קודם אבי שברח בילדותי עם אישה זרה למקום בלתי ידוע ועכשיו אחותי הקטנה שלעולם לא תחזור. היא לא תצליח לעמוד במשבר נוסף, היא לא תעמוד גם באיבוד בתה הגדולה. אני חייבת לחזור אליה. לקחתי לעצמי יום חופש נוסף מהלימודים עקב התקפת החרדה בה חשה אימי, לא יכולתי לעזוב אותה לאחר שזחלה לתוך מיטתי מתנשפת ומתנשמת בבכי נוראי שכזה.

מאוחר יותר, כשנרגעה, עזבתי את הבית לזמן קצר. אמרתי לה שהייתי זקוקה לאוויר צח-אני מתביישת אפילו לחשוב על כך, אבל אני יודעת שבעצם הייתי צריכה חופש מאימי. ההתקפים שלה החלו להיות יותר ויותר תקופים, אבל אסור לי להישבר, אני אתמוך בה, חשבתי. צעדתי בגינה הציבורית הממוקמת בהמשך רחוב מגורינו, הייתי באה לכאן המון עד גיל 8 עם אבי...

אמא הייתה נשארת עם אחותי בת השנתיים בבית ואותי אבא לקח על הידיים ושיחק איתי עד שהתעייפתי. לאחרונה אני משוטטת כאן הרבה, אני לא מבינה למה. חיוך קטן עלה בשפתיי, זו הייתה התקופה שבאה לפני עזיבתו הפתאומית, תקופה בה הוא היה אב מקסים ותומך, ובעל נפלא לאימי, דבר שהחמיר את קריסת משפחתי כאשר נטש אותנו.

שלפתי סיגריה ומצית מכיסי תוך כדי צעדים מתונים סביב הגינה, התחלתי לעשן ביום בו הודיעו לנו על מות אחותי.

הייתי חייבת לשחרר את יגוני איכשהו. היא הייתה נקודת האור היחידה בכל הטירוף הזה, החיוך שלעולם לא ילקח ממני, החיוך שלא יעזוב. המשכתי בטיול ללא תשומת לב רחבה מדי לאן פונים צעדיי, הגעתי לצומת דרכים מוכרת, חיוך עלה בשפתיי כאשר הלכתי בביטחון אל עבר הבית הגדול ממולי, ביתו של החבר שלי.

האדם היחיד בכל העולם שמבין אותי, האדם שתמך בי ודאג לי ולאימי בתקופה הנוראית הזו.

ידעתי שהוא נמצא בבית הספר, הריי בחינת הבגרות במתמטיקה מתקרבת והוא חייב להצליח כדי להגשים את ציפיותיו של אביו. הוא לא רואה אותו הרבה אך הוא סיפר לי על התנהגותו הדוחה בזמן הקצר בו הוא שוהה בבית, על המכות, הצעקות, הכעס.

ידעתי שלא יהיה אף אחד בבית, אביו בעבודה ואימו מבלה כל יום בקניות, למרות שהוא סיפר לי לפני כמה ימים שהוא חושד שהיא בוגדת באביו. אז הקלדתי את קוד הביטחון במערכת האבטחה המשוכללת המקיפה את ביתם ונכנסתי לחצר, פתחתי את ידית דלת הבית וצעדתי בביטחון אל עבר חדרו הנמצא במעלה המדרגות.

חטפתי דף ועט מהשולחן והתכוונתי לכתוב לו מכתב אך שמעתי רחש עמום מאחוריי והסתובבתי אינסטינקטיבית.

אדם מבוגר עמד שם בשקט, הוא בחן אותי בעיניים גדולות, קרות, תאבות בצע בעלות מבט מטורף, מקפיא.

ידעתי שזהו אביו של תום למרות שמעולם לא פגשתי אותו, סכין נוטפת דם הוחזקה בידיו.

הייתי המומה, מפוחדת. 

"א..אני רותם, חברה של..תום.. אני בטוחה ששמעת עליי" קולי נשבר לקראת הסוף, כל האינסטינקטים שלי צעקו לי לברוח, לא הנדתי עפעף. הוא הניח את הסכין על המיטה והסתער עליי.

וכך הגעתי לכאן, לתוך המרתף החשוך הזה בו מעולם לא ביקרתי, למרות ששהיתי בבית הזה עשרות פעמים.

מערומיי מכבידים עליי, משאירים אותי חשופה אל מול הגבר שגנב את בתוליי, את החופש, התקווה והרצון לחיות.

ידיי רטובות מדמעותיי. אני שומעת פתיחת דלת, צעדים, כל גופי נדרך-הוא מגיע.

הוא צעד ישר אליי, הגיש לי פרוסת לחם ומים, אכלתי בשתיקה וגמעתי את כוס המים.

הוא התקרב אליי, התפשט ונצמד אל גופי בכוח כאשר אנס אותי. בהיתי כהרגלי, מחכה שיסיים. הייתי רוצה שהוא יעזוב אותי, שיניח לי לנפשי. דמיינתי שדות פתוחים, אני רצה בהם חופשייה, אחותי מדברת אליי, אבא ואמא הולכים יד ביד, הם מחבקים אותי.

ואז הכל נגמר, הוא קם, עיניו העצומות מביעות סיפוק, עונג, אכזריות. איברו הגדול מיטלטל בעוצמה, מנופח ומצופה בדם. מוזר, כבר היה לי מחזור החודש, חשבתי באדישות מעומעמת.

הרמתי את פניי ונשכתי את איברו, החדרתי את שיניי החדות תוך כדי שיחרור כל כעסיי, זה הקל עליי במידה ניכרת, חייכתי באכזריות.

בבת אחת הוא התקפל, התכווץ בכאב.

קמתי במהירות ורצתי אל עבר המדרגות, גפיי כאבו במקצת אך התעלמתי מהם ורצתי אל עבר הדלת בצרחת שחרור.

היא הייתה נעולה. חזרתי על צעדיי באיטיות מופרזת. נעמדתי מולו ובעטתי בו, נראה שהוא התעלף, התחלתי לצחוק, לא מרגישה דבר. גיששתי אחר המפתחות בכיסיי מכנסיו המונחים על רצפת המקלט הקרה, חטפתי אותם מכיסו השמאלי ורצתי למעלה. שחררתי את הדלת במהירות, מאחוריי שמעתי את קולו הרועם. יצאתי ונעלתי את הדלת מאחוריי. סקרתי את סלון הבית המנוכר להחריד. נזכרתי בסכין המדממת אז עליתי במדרגות אל עבר חדרם המשותף של אביו ואימו של תום,

אימו שכבה שם, דוממת, חסרת רוח חיים.

רצתי החוצה במהירות אל עבר השמש המחכה לי, האור צרב את עיניי ועיוור אותי לאחר השהות הארוכה בלעדיו.

המשכתי לרוץ בכל כוחי, לא עניין אותי לאן. הגעתי חזרה לגינה, והתעלפתי.

ראיתי את אחותי עומדת בשדה, היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ומתגעגעת, היא אמרה לי שהיא יודעת שאני אצליח לשים את זה מאחוריי, היא חיבקה אותי. עמדתי דוממת, אדישה למגעה. פני המלאך שלה נראו שלוות, כאילו היא במקום הנכון, חייכתי אליה-מרגישה שלווה המשקפת את שלוותה.

כשפקחתי את עיניי ראשי כאב ועיניי סונוורו מהאור שמעליי.

שכבתי במיטה לא נוחה, סקרתי את הסדינים הסובבים אותי, מיטת בית חולים.

"רותם!" צעקה אימי בשימחה. "כשהרופאים אמרו שייתכן שנכנסת למצב של תרדמת כ"כ נבהלתי! אני אוהבת אותך", היא החלה לבכות. הסתכלתי סביב, ניסיתי להבין איך הגעתי לכאן. "

אמא כמה זמן ישנתי?" לחשתי חלושות, "בערך יום, איפה היית בשלושת הימים ההם? הזעקתי משטרה וחיפשנו אחרייך בכל מקום! תום השתגע! הוא ישן אצלנו מאז שנעלמת", תום?, "מי זה תום?", "תום, החבר שלך", "אין לי חבר" הזדעפתי.

"הרופא אמר שאולי תשכחי כמה פרטים, זה בסדר אל תדאגי, הכול יהיה בסדר" היא לחשה, נישקה אותי ויצאה לקרוא לרופא.

תום. השם הזה עורר בי כעס משום מה.

על איזה שלושה ימים היא דיברה? איך הגעתי לכאן?

הדבר האחרון שאני זוכרת הוא אותה נכנסת למיטתי מוצפת דמעות,

ואחותי ואבא שלי נכנסו אחריה, כולם חיבקו אותי. הייתי מאושרת.