בית חרושת לקטעים מטרידים

אני רק רוצה לצרוח, אבל אני סותם את פי.

אני לא רוצה שיחשבו שאני יותר מופרע ממה שאני.

אני מלא בזעם, כל כך הרבה זעם שאני מפחד שאתפוצץ.

אסור לי לבכות, בכי זו חולשה.

נולדתי פגום, לא שכלית, מנטלית, פיזית, פגום במובן של מטומטם ומכוער.

שום דבר לא טוב בי.

חיוך אכזרי עלה על שפתיי כאשר חרטתי על השולחן שלידו אני יושב כמה מילים גסות ואיומים שהיו גורמים לאמי המתחסדת להתחלחל.

שכחתי כבר כיצד לחייך חיוך אמיתי, אני כבר לא מרגיש שמחה, רק תשוקה, עונג, עצב, אכזריות, צורך לענות.

אני נהנה מכאבם של אנשים אחרים.

"פססט ג'ו", קרא לי חברי היחיד, "מה ביל?" שאלתי באדישות, התחלתי לשרטט תנוחת פורנו מורכבת שבחיים לא יצא לי לנסותה. "'סתכל", לחש ביל והוציא מתיקו סכין חדה. חיוך תאווה על בשפתיו, גם הוא אף פעם כבר לא שמח.

"בשביל מה זה?" בחנתי את הסכין, בקלות נוכל לשחוט איתה כמה סנאים ואולי לתלות אותם על שער בית הספר? למרוח את דמם על הכיסאות? לקטוש אותם? "אני הולך לחתוך מישהו" אמר בערמומיות, אמ... זה חדש.

"את מי תרצה לחתוך?" שאלתי בציפייה מעושה. הוא הראה בראשו לעבר הנערה היושבת מלפניו.

היא הייתה יפה, היפה ביותר בכיתה, בעלת שדיים ענקיים ואינטלגנציה שלא הייתה מביישת מדעני כור. "היא? למה?" שאלתי בתהייה.

ככל הידוע לי לא היה ביניהם שום קשר, היא אף פעם לא שמה עליו מתוקף תפקידה כמקובלת הכיתה ואנחנו הפריקים.

היא גם לא הציקה לנו, היא הייתה מקובלת במובן של כולם רוצים להיות כמוה-לא אחת שכולם מפחדים ממנה.

מבט פגוע הבזיק בפניו של חברי לפני שהוחלפה בהבעת גועל וזעם. "היא הולכת להיענש בשם כולם. אני רוצה להרוס לה את הפרצוף היפה הזה." פקפקתי קצת, שוקל להתנגד. אבל ידעתי שלעולם לא אעשה זאת, ביל הוא טיפוס נקמן. והוא לא מקבל לא כתשובה.

"בטח, אחרי בית הספר? בסמטה?" חייכתי, "כרגיל" חייך גם הוא. שנינו חיכינו בצפייה לסוף היום, נואשים לשחרר קצת מזעמנו על העולם בכדי להרגיש ולו טיפת הקלה, הקלה שאף פעם לא מגיעה, ההרגשה הנוראית רק מתעצמת.

ביל דחף כמה חננות, אמר לאחת המורות ללכת להזדיין וגנב לאחד הספורטאים את הכסף.

אני השתדלתי למתן את מעשי הרוע שלי לאחד ביום. אולי קיוויתי שבכל זאת אגיע לגן העדן על תנאי כפיצוי על חיי האומללים, ואולי פשוט הרגשתי שזה יותר מדי בשבילי או שאני לא רוצה ליצור כל כך הרבה טרור? שאני לא רוצה ליצור עוד מפלצות כמוני וכמו ביל.

בסיום הלימודים עקבנו אחרי סופיה למכוניתה וכשעמדה להיכנס קראנו לה, היא הסתובבה אלינו. "מה?" שאלה, הסתכלתי סביב בכדי לודא שאף אחד לא רואה כחלק מהתוכנית הקבועה שלנו. לא היה אף אחד במרחק ראייה, כולם כבר הלכו הביתה.

"קדימה" לחשתי, אישרתי את התחלת המבצע. ביל התקרב אליה לקח אותו בידה וסתם את פיה, אני הלכתי לפניהם והסתרתי אותם.

למזלנו היא חנתה מאוד קרוב לסמטה שלנו. ביל זרק אותה בסימטה והחל להוריד את בגדיה, היא צרחה בייסורים, אף אחד לא יישמע אותה. אני צפיתי בהם באדישות.

לא יהיה לי אכפת לאבד את בתוליי היום, גם אם זה אומר לאבד את המקום בגן העדן לנצח, טוב, גם ככה לא באמת האמנתי בזה.

אך ביל לא אנס אותה, במקום זה הוא הוריד את חזייתה הורודה.

 הוא מישש את חזה השופע במשך כשתי דקות, זה חירמן אותי כ"כ, אבל אסור היה לי לזוז מן העמדה שלי, הייתי חייב להשגיח.

לאחר מכן הוא קירב את הסכין אל פניה וסתם את פיה.

הוא התחיל בחתך ארוך לאורך הלחי ואחד במצח. ואז ראיתי שהוא כותב על מצחה "פאק מי", צחקקתי באירוניות, זה כ"כ ביל.

לאחר מכן הוא קירב את הסכין אל פטמותיה.

קפאתי במקומי.

הפטמות? זה לא יותר מדי? הפנים ירפאו בעוד זמן מה אבל הפטמות זה דבר שמאוד רגיש אצל נשים.

זה לא שריחמתי עליה, פשוט לא ראיתי את הטעם. על משהו כזה אנחנו נקבל שנה של שירות לאומי.

שלחתי את ידי אל עבר כתפו.

פניו נראו אחוזי טירוף, עיניו פתוחות לרווחה,

עורו אדום ופיו פתוח בהתנשפויות כחיית פרא.

אוי לא. חשבתי לעצמי.