גופי העירום נע בתזזתיות על הספה בסלון. מקפץ במקומו בחוסר סבלנות. עיני בהו בדלת הכניסה הרחבה ובטני התכווצה בהתרגשות. כל גופי עקצץ בצפייה לבאות. עיני ריפרפו אל השעון שמעל השידה הקטנה, הוא הראה 11:57. הוא יהיה כאן עוד שלוש דקות. ליבי החל לפעום במהירות בעודי עוברת במחשבותיי על התכנית. אותה התוכנית אשר ביליתי את עשרים השנים האחרונות בתיכנונה. 11:58. עגלי זיעה צצו על מצחי בעודי בוחנת את הבית המוכר, הכל ילך כמתוכנן, הרגעתי את עצמי. 11:59. כל שנייה לקחה כנצח קטן ומייסר. פתאום אורות הבית החלו להבהב כאחוזי טירוף, מקרטעים ונחלשים עוד ועוד ככל שהשניות עוברות. עד שחושך נפל על הבית. חיוך קטן עלה בשפתיי. השעון נעצר על השעה 00:00. הוא כאן.
ואז נשמעה צרחה ארוכה, מיוסרת, כזו ששומעים רק בסרטי האימה הטובים ביותר, כזו שמחרישה בני אדם. ואילו אני, אני לא הנדתי עפעף. אחרי הצרחה נשמע בום גדול מימדים. בום של עצם ענק פוגע בקרקע. אז נשמעו שלוש דפיקות חלושות, דפיקות שצרמו את אוזני והרעידו את ליבי. הרגע לו ציפיתי הגיע. הדלת נפתחה לרווחה ובפתח עמד האורח. הוא היה בגובה של כ-2.5 מטרים, גופו ארוך, צר וצבוע בצבע סגול חזק. ידיים ורגליים היו לו כתריסר, ופניו עגולות כירח המשקיף ממרום. פתח זוהר נראה בפניו, פתח השימש אותו לכל צרכיו. הוא קרב אליי בהשמיעו קול המברך אותי לשלום. הוא התגעגע, השבתי שגם אני בעודי קמה לקראתו. הוא קרב את ידיו אל גופי העירום מבעוד מועד למענו, נוגע בעזרת ידיו המרובות, הגמישות, בכל חלקי גופי. לוחץ, מושך ומסובב. הוא הוביל אותי אל המסדרון המוביל לחדר השינה, כמו שציפיתי. הוא זרק אותי על המיטה הנעימה, והתחיל למצוץ את עורי בעזרת פתחו המשונה. ידעתי בדיוק כמה זמן זה יקח.
פלאשבקים עלו בראשי מהמיטה הזו בדיוק, לפני עשרים שנה בדיוק. הייתי אז ילדה קטנה, בת שלוש או ארבע וגרתי בבית הזה עם הוריי, אימי נשקה לי ללילה טוב, יצאה והשאירה את דלתי פתוחה במקצת כדי שהאור ירחיק את החלומות הרעים. קמתי ממיטתי וצפיתי במה שקרה מחוץ לחדרי. ראיתי את את הוריי מתווכחים כרגיל. "אני לא יכולה ככה יותר" אמא לחשה, "אני צריכה שתלך". טריקת דלת חזקה נשמעה ואימי התייפחה לה בשקט. פתאום ראיתי את האורות מחוץ לחדרי מתחילים להבהב עד שפסקו לחלוטין. אמא מלמלה משהו על הפסקת חשמל והתיישבה על הספה בסלון. צופה בדלת הכניסה הרחבה. השעה הייתה בדיוק 00:00. נשמעה צרחה ארוכה, מיוסרת שהפחידה אותי עד מוות, ואז נשמע בום גדול מימדים. שלוש דפיקות נשמעו והוא עמד בדלת. אימי צרחה, היא לא הבינה מיהו, היא כל כך נבהלה. הם נאבקו במטבח, על הכיריים, נשמעה צרחה מזוויעה, לא אנושית. אז הוא רדף אחריה עד לחדר השינה. עקבתי אחריהם וצפיתי מדלת חדר השינה במתרחש.
היצור הסגול הנוראי הפשיט אותה בגסות, מכאיב ומשפיל אותה, עלה עליה ומצץ את כל גופה עד לזוב דם בעוד אימי צורחת באימה, ב-00:05 בדיוק הוא סיים. ראיתי שעל גבו העליון היה עיגול שחור, חרוך. הוא התחיל לפלוט על כל גופה ריר דוחה עד שהייתה כלואה מתחתיו, הוא מילא גם את פיה בחומר זה, כך שהיא לא יכלה לנוע, לדבר או לנשום. הוא ירד אל איבר מינה ותלש, כפי שאני מבינה היום, ביציות. הוא בלע אותן לגופו והתמוסס בחלל האוויר. משאיר את אימי להיחנק למוות.
אני זוכרת את חוסר האונים שבו חשתי למראה אימי הגוססת, חוסר אונים שהתגלגל עם השנים לכעס רב עוצמה. הסתכלתי על השעון, 00:04. הגיע הזמן, חשבתי באכזריות, רואה מול עיני את מורשתה של אימי. הרמתי את ידי הימנית בה אחזתי במצית אותה לקחתי מהשידה הקטנה מתחת לשעון, ותחבתי אותה בכל כוחי אל גבו. שנים על גבי שנים ניתחתי את המאורע ההוא, הבנתי מיהו, למדתי על מינו, ניתחתי מתי הוא יחזור, הבנתי שכאשר הם נאבקו על הכיריים, הוא נכווה. התגובה הייתה מיידית: הוא השמיע צרחה מזוויעה, לא אנושית, פרכס מעליי והפך אט אט שחור כפחם. כל גופו התכווץ לכדי פתח קטן שחור: גפיו נספגו לפלג גופו העליון, פלג גופו העליון נספג לראשו עד שרק הפתח נשאר, ולמרות זאת לא חדלתי בשריפתו. האש כילתה אותו.
עיני איחרו להבין את משמעות המעשה שלי. התנשמתי בכבדות, מנסה לעכל את המראות אליהן נחשפתי. ניצחתי. חשבתי באדישות מוחלטת, ניצחתי. דמעות החלו לנזול על פניי. ניצחתי, בכיתי כל הלילה כאשר לנגד עיני עומדות פניה המיוסרות של אימי אשר צאציה-אחיי ואחיותיי, המפלצות, נמצאים אי שם בחלל החיצון.
ניצחתי את האורח. סוף סוף, לאחר כל השנים הללו נקמתי את נקמת אימי. ניצחתי.
הסיפור משתתף בתחרות הכתיבה של כתיבה נוצרת בז'אנר מדע בדיוני ופנטזיה.
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=13705000
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
